העיסוק האובססיבי בדעות קדומות מתוך הניסיון להימנע מהן

גיבורי האנתולוגיה הישראלית-גרמנית "לא נשכח נצא לרקוד" נשלטים באופן נמרץ על ידי הסטריאוטיפ, כשהם מנסים בכל כוחם לברוח ממנו ומן הגורל ההיסטורי שאותו הכתיב. ביקורת

בקובץ הסיפורים "לא נשכח נצא לרקוד" חוזרת ועולה השואה באופן עיקש כמעט בכל רגע ורגע. אלא שבמקום חרדה, אי-הנוחות שמעלה מלחמת העולם השנייה בגיבורים הופכת לחומר ממריץ שמאפשר להם להמשיך באורח החיים שלהם: לפלרטט, לבלות, לטוס בין תל-אביב לברלין ובחזרה וכיוצא בזה, על אף חוסר התכלית של הפעולות הללו. במקום שהשואה תהפוך כתיבת שירה לחסרת משמעות, היא הופכת בעולם פוסט-מודרני לסיבה לכתוב שירה, דווקא מכיוון שעולם כזה נזקק לספרות הנכתבת מתוך הציפייה שתהיה חסרת משמעות. שירה הנכתבת מתוך הנחת היסוד שהיא חסרת משמעות הינה שירה אבסורדית. שירה שכזו הולמת אם כן את החוקיות האבסורדית שלפיה העולם מתנהל, ומסבירה אותה לקוראים.

כריכת הספר בגרמנית, שעוצבה על ידי אביטל יומדין בהשראת השער שיצרה לגיליון שפיץ הראשון

כריכת הספר בגרמנית, שעוצבה על ידי אביטל יומדין בהשראת השער שיצרה לגיליון שפיץ הראשון

כך למשל בסיפור "הגרמני החדש" (שרה שטריקר) — אחד המעניינים בקובץ — אומר הגיבור הגרמני שהגיע לישראל כמתנדב אכול רגשות אשם למאהבת ישראלית בלתי מושכת: אולי יצא בסופו של דבר משהו טוב מהשואה — העובדה שנפגשנו. הישראלית אינה צוחקת, ומערערת על זכותם של הגרמנים לספר בדיחות שואה (בניגוד לישראלים, שמספרים בדיחות שואה בכל מפגש עם גרמני). מלכתחילה השואה מפגישה ביניהם בסיפור: הישראלית מתקשה למצוא בן זוג או אפילו מאהב, קושי שהיא מייחסת לפגם פיזי — האף הבלתי מושך שלה. הגרמני עסוק מעל הראש בלסתור כל דעה קדומה לגבי יהודים, ועל כן הוא מבקש את קרבתה בכדי להראות שהוא מתכחש לאף היהודי שלה, שאין בו לדידו שום דבר יוצא דופן. בניגוד להצהרה האירונית של המאהב, המפגש בין השניים לא מוביל ל"משהו טוב" מן הבחינה הרומנטית. הגיבורה לא מוצאת בגרמני את האהבה הגדולה שהיא מחפשת, וגם המין הוא בלתי מספק. השניים אינם משיגים אם כן "משהו טוב", אלא משהו שולי או גרוטסקי: הגיבורה נפצעת בפניה בזמן שהיא בורחת מהדייט המוזר, וכך נרמז שאולי הפציעה תשפר לטובה את המראה החיצוני שלה. בשעה שהיא בבית החולים מציע לה ברחמים קרוב משפחה דרך אחרת לאהבה המבוססת על תיקון עוול היסטורי: אולי שתנסה בפעם הבאה לצאת עם ערבי.

כך עומד במרכז הספר העיסוק האובססיבי בדעות קדומות מתוך הניסיון להימנע מהן — ניסיון שהוא פרדוקסלי, היות שהגיבורים נשלטים באופן נמרץ על ידי הסטריאוטיפ כשהם מנסים בכל כוחם לברוח ממנו ומן הגורל ההיסטורי שאותו הוא הכתיב. המפגשים בין הגרמנים לישראלים מוּנעים על ידי החזרה הכפייתית על מוטיב השואה. מפגשים אלה אינם מובילים לפיוס שאליו מייחלים הגיבורים הגרמנים, או לריגוש שאותו מבקשים הישראלים.

חשוב להבחין בהנחת היסוד של הקובץ: גרמנים וישראלים מתנהלים מתוך רגשות אשם כרוניים, אלה על השואה ואלה בעטיו של הכיבוש. מלבד הסיפור האוטוביוגרפי באופיו "כשהאוטובוס של מכבי חיפה נסע מלפניי" (מוריץ רינקה) — הכולל ביקור של גרמני בג'נין ותיאור חלקי ביותר של מראות הכיבוש, גם הוא דרך עדשת השואה — קשה לזהות אפשרות לביקורת של הגרמנים את ישראל. הנחת היסוד הזו הופכת לעיתים קרובות למצע פורה ליצירת מתח מיני בין גרמנים לישראלים. שני הצדדים מלאי סקרנות לגבי הצד השני, ותחושת הכפרה והצדק ההיסטורי הופכת את הסקס (הפוטנציאלי או הממשי) בין הצדדים לכמעט רוחני באופיו — כמו בסיפור "וופרטל-ווהווינקל" (אסף גברון), שבו ביקור בעיירה קטנה מוביל את הגיבור לסקס "הטוב ביותר" שחווה, ומסתיים בסצנת התגלות דתית ממש.

שני הצדדים מלאי סקרנות לגבי הצד השני, ותחושת הכפרה והצדק ההיסטורי הופכת את הסקס (הפוטנציאלי או הממשי) לכמעט רוחני באופיו

הישראלים המבקרים בגרמניה נשאלים בחשש אם הם אוכלים חזיר, בשעה שהוא מונח לפניהם, ונתקלים בסקס מוחצן ובסטיות שהן כה צפויות עד שלא ברור מאיזו נורמה הן סוטות. מן הצד הישראלי, המוּבנות מאליה של תחושת האשמה הגרמנית הופכת לפרקים להומוריסטית מרוב שהיא מקבעת מראש את תפקיד "הגרמני". הגבר הגרמני הצעיר, בעיני דמויות הישראלים המופיעות בקובץ, הוא פגוע וממרר בבכי, כמו בסיפור "הגרמני החדש", שבו הבחור הצעיר אינו מסוגל לתפקד כמאהב מרוב שהוא עסוק בהתנצלות מתמדת. רגש האשמה המתמיד של הגרמני מוביל גם למתח ברגעים שבהם הישראלי מזוהה בטעות כמזרחי — למשל בסיפור "בורחים" (יאיר אסולין), שבו הגיבור אינו עובר סלקציה בכניסה למקום בילוי כי הוא נחשב בטעות לערבי. חוויית הסלקציה, על קונוטציית הנלווית לה, צובעת בצבעים אלימים את חיי הלילה של ברלין. הזיכרון הקולקטיבי של הטראומה מהדהד בתחושת ההיעדר והאובדן של המסיבה המתמדת של ברלין, המצטיירת כריקה מתוכן.

עם זאת, הרגע הפוליטי הזה — אזכור הבעיה הקונקרטית של האיסלמופוביה בגרמניה — נדיר למדי בקובץ. רוב הזמן ההבזקים של זכרון השואה נראים כחלק מסגנון הכתיבה הפרגמנטרי והקולנועי — ז'אנר שמתקשה לבסס אמירה פוליטית קוהרנטית. התזוזות המהירות בין סצנות מקבילות לסגנון החיים של הגיבורים, שנעים בכפייתיות בין חיי הלילה של תל-אביב ושל ברלין.

הסיפורים שבקובץ מכוננים את הקשר בין גרמנים לישראלים כתלוי בהכרח בתחושת אשם, מבלי להציע יסוד משותף אלטרנטיבי. ההשלכה הבולטת ביותר הנובעת מכך היא בהימנעות מביקורת על החברה הישראלית — ועל תופעות גזעניות ואלימות שניתן למצוא בה. הבעיה בכתיבת ספרות שמוגדרת מראש כחסרת משמעות היא, שהיא סוטה מן התפקיד שיועד לה בדיוק בשעה שהיא ממלאת אותו. ספרות אבסורדית מתארת את העולם האבסורדי ומעידה על החוקיות שלפיה הוא מתנהל. כיוון שכך, היא אינה חסרת משמעות, היות שנגלה שהיא ממלאת תפקיד חיוני בעולם. כך עוֹלָה לפרקים — גם אם באופן חלקי — המוּדעות לאופן שבו הסיפורים מכוננים את יחס הגרמנים לישראל כבלתי ביקורתי מיסודו, ומקבעים את תחושת האשמה של גרמניה כלפי ישראל כהיפותזה שלא ניתן לחמוק ממנה.

ד"ר יעל אלמוג היא חברת המכון לחקר הספרות והתרבות בברלין (ZfL). המכון עוסק במחקר התרבות האירופית ובהיסטוריה של הידע בתחומים כגון תיאולוגיה, ספרות גרמנית עכשווית ופילוסופיה של המדעים.

הכוריאוגרפיה של הדור השלישי — ראיון עם עורכי הספר

בורחים — סיפור קצר מאת יאיר אסולין מתוך הספר

כריכת הספר בעברית

כריכת הספר בעברית

 

 

תגובות