בכנסייה ב-Mitte צומחת לה המקהלה העברית של ברלין

פעם בשבוע נפגשים ישראלים וגרמנים בניצוחו של אוהד סטולרז' כדי לשיר ביחד – מרחל ועד זוהר

מתחנת Hackescher Markt צעדתי על Rosenthaler, פונה שמאלה ל-Sophienstraße רווי ההיסטוריה היהודית. זו מלַווה את הליכתי לעבר הכנסייה שבלב הרחוב, שבה מתקיימת החזרה של המקהלה העברית של ברלין. לא מקהלה ישראלית, לא מקהלה יהודית — מקהלה עברית, חשוב לאוהד סטולרז' להדגיש. סטולרז', בן 25, הוא אחד מהוגי הרעיון ומנהל המקהלה, המנצח עליה במלוא מובן המילה.

מי שהעלתה לראשונה את הרעיון, או בעצם גילתה את הצורך במקהלה שתשיר בשפה העברית בברלין, היתה העיתונאית והסופרת הגרמנייה רות קינט, שחיה בעבר חמש שנים בישראל עם בן זוגה, העיתונאי סבסטיאן אנגלברכט. קינט שיתפה במשאלת ליבה את זמרת הסופרן ליאור שטרן, ושאלה אותה אם היא מכירה אולי מישהו שיוכל לקחת על עצמו את הפרויקט. מישהו שמגיע מהתחום, דובר עברית. לליאור לא היה ספק מיהו אותו מישהו — אוהד, בן זוגה. סטולרז', שמגיל צעיר השתתף כזמר במקהלות שונות בישראל (בין השאר שלוש שנים וחצי באנסמבל הקולי-NAKED VOICES), זינק על הרעיון.

המפגש הראשון נערך בחדר חזרה שכור ב-Theaterhaus Mitte, אבל מכיוון שמדובר בפרויקט חסר הכנסות, הציעה קינט לבדוק אם כנסיית Sophien תוכל להציע חלל לחזרות פעם בשבוע. קארסטן באמל, בן זוגה של כומרַת הכנסייה (כן, כך אומרים) כריסטינה-מריה באמל, מציין שתי סיבות לכך שהחליטו להצטרף לפרויקט — לא רק באמצעות אירוח החזרות אלא גם בהשתתפות פעילה בשירה: הסיבה הראשונה, לדבריו, היא כישרונו האדיר של אוהד. כשנחשפו ליכולותיו ביצירת עיבודים, בניצוח ובהפיכת "שלאגרים" ישראלים לגרסאות אקפלה, הבינו שהם חייבים לתת לו במה.

הסיבה השנייה נטועה לדברי קארסטן בהיסטוריה המשותפת של הכנסייה והיהודים. בתחילת המאה ה-18 החלה ברלין להתרחב אל מחוץ לחומות העיר, לרבות לאיזור שבו נמצאת היום הכנסייה (מי היה מאמין שרוזנטאלר היה פעם מחוץ לעיר). במקומות ההתיישבות החדשים בצפון התעורר הצורך לבנות כנסייה, אך השטח היה שייך ליהודים. השטח אמנם נרכש בכסף מהיהודים על ידי הפרוטסטנטים, אך קארסטן רואה בשיתוף הפעולה מעין השבת טובה.

אוהד סטולרז' צילומים: קרן שלו

אוהד סטולרז'
צילומים: קרן שלו

אני שואל אותו על הרעיון של ישראלים וגרמנים ששרים יחד בעברית. האם ניכרים הבדלים באופן שבו חברי המקהלה תופשים את הטקסטים, את השירים? הוא מכחיש כל הבדל שכזה, אבל אני לא קונה את זה. טקסט עברי לא יכול להיתפס באופן זהה על ידי דובר עברית ועל ידי מי שאינו דובר עברית. אולי ישנה השפעה על הצורה שבה מתמסרים למוזיקה? לעיבוד של אוהד? הרי הישראלים מכירים את הגרסאות המקוריות, אולי קשה להם יותר לצאת מהתבנית המוכרת? כלום לא עובד לי — הוא מכחיש את כל האפשרויות, ורק מציין שכשהם לומדים את המילים אוהד מתרגם את הטקסט ומתעכב על המילים החשובות, מה שבוודאי משעמם לישראלים. "לנו זה אקזוטי, ומאוד אמוציונלי", הוא מוסיף. למשל, הוא מספר שלפני שעבדו על שיר של רחל (בלובשטיין), אוהד סיפר להם על הביוגרפיה שלה. ניכר שסיפורה ריגש את קארסטן.

בוודאי לא פשוט לדובר גרמנית לשיר בשפה אחרת, ובטח בעברית — אני אומר-שואל. הוא מסכים איתי חלקית: "אנחנו רגילים למוזיקה אחרת, לטונים אחרים. הספקטרום בעברית רחב יותר. יותר קיטש אמנם, אבל המוזיקה גם רגשית יותר".

המקהלות שקארסטן השתתף בהן עד כה, והוא רב ניסיון, היו מקהלות דתיות, ואילו עכשיו מדובר בשירים של "חול". עם זאת, הוא אומר, במקהלה העברית יצא ששרו גם שירים דתיים, למשל "אדון עולם" ו"עורי ציון". אני מוצא את הדוגמאות האלה מעניינות: מה שנראה לאדם מבחוץ כשירה יהודית-דתית, נראה לי מבפנים כסמלים של החילוניות הציונית, או לפחות חלקים דתיים ששובצו בתוך הפאזל החילוני-ציוני. "אדון עולם" ממש לא מוכר לי מבית הכנסת, אלא מהדרישה ממני ומבני כיתתי לשיר אותו בכל בוקר בכניסת המורה לכיתה בבית הספר החילוני שבו למדתי. הנה, למשל, התפצלות בלתי נמנעת של עולם המושגים שלי כישראלי ושלו כגרמני. ואולי ההבדלים האלה כלל לא רלוונטיים לשירה המשותפת, ולכך התכוון המשורר.

חלק גדול מהגרמנים יודעים עברית ברמה מסוימת, אבל כולם מקבלים תרגום של השירים. אני מנגיש להם את הטקסט, אנחנו עוברים עליו, מדברים קצת על המשוררים"

כשהגעתי יומיים קודם לכן לחזרת המקהלה, נכנסתי היישר לתוך שירת "הפרח בגני". סטולרז' יושב במרכז, משמאלו הנשים עם קולותיהן הגבוהים, מימינו הגברים עם קולותיהם הנמוכים. זוהר ארגוב בברלין. קודם כל חוזרים כמה פעמים על ההברות השונות כדי להתאמן, ואז על ההרמוניה שהן מייצרות ביחד. מעולם לא שמעתי את השיר הזה כך. חלק מתקשים לסלסל, ונאלצים בפקודת אוהד לעשות זאת שוב ושוב, עד שמצליחים. אני שם לב שאת הפונקציה של האותיות א' ו-ע' לא ניתן לתרגם לגרמנית בשום אופן, משום ההפרדה שהן עושות בעיקרון בין הברות, למשל במילה "מלאך". החלוקה העברית לשתי הברות בצורת מל-אך קשה לחלק מהגרמנים, שהוגים את המילה באופן רצוף. עוצרים. מעמידים אותם על טעותם וממשיכים. הקושי מופיע שוב כשמגיעים למילה "הערפל".

כשמתחילים לשיר אוהד נעמד, ומנווט בין הפסנתר לזמרות והזמרים. אסור להתייאש בחזרה שלו, ומי שמעז להראות סימנים כאלה, מקבל מיד קריאות מוטיבציה להמשיך. לסיום מבצעת המקהלה (אני חושש שלכבודי) שני שירים שכבר סיימו לעבוד עליהם, או לפחות נמצאים בשלבים אחרונים של עבודה. אחד מהם שתופס אותי במיוחד הוא "זמר נוגה" של רחל, הידוע בשמו העממי "התשמע קולי". מקהלה משמיעה קול ושואלת אם יש מישהו בצד השני.

מתוך כ-25 חברי המקהלה, מספר אוהד, ארבעה שרים בה מאז החזרה הראשונה, שהתקיימה באפריל 2014. את רובם המוחלט של העיבודים הוא כותב בעצמו. הביטוי האישי שלו הוא באיזון בין הטקסטים שחוזרים למקורות לבין העיבודים. גם אותו אני שואל על הגרמנים והעברית, לשמוע את הזווית שלו כישראלי וגם כמי שרואה את התמונה הגדולה של המקהלה. "חלק גדול מהגרמנים יודעים עברית ברמה מסוימת, אבל כולם מקבלים תרגום של השירים. אני מנגיש להם את הטקסט, אנחנו עוברים עליו, מדברים קצת על המשוררים. צריך למשל להסביר את ההגייה האשכנזית של חלק מהשירים, להסביר שאנחנו לא מדברים כמו שאנחנו שרים".

Sopran Ladies_s

אין דבר כזה "שיר מוכן“, הוא עונה לי על השאלה האחרונה. הנקודה שבה מסיימים ללמוד את התפקידים היא רק ההתחלה. אף פעם אין נקודה שהיא קו הסיום, שבה הכל קופא. קצב הלמידה הולך ומשתפר: "עם השירים הראשונים לקח חודשיים עד שיכולנו לעבור הלאה, אחר כך חודש, ועכשיו מספיקות שתי חזרות לשיר לא קשה. 'הפרח בגני' למשל הוא קשה במיוחד, יש בו סלסולים שהם לא רגילים אליהם".

עד עכשיו היו למקהלה העברית של ברלין ארבע הופעות — בבית הספר היהודי, בכנסייה ובאירועים בין-דתיים מעורבים. את תפקיד הפסנתר הכניסו לאחרונה, מתוך מחשבה ששירת אקפלה עלולה להיות מעט חדגונית לקהל. "זו אחת הקבוצות הכי טובות שהשתתפתי בהן", אומר אוהד. "מהרגע הראשון ועד היום — אנשים מקסימים, אנרגיות חיוביות. אף אחד לא הסתכל על השני עקום, לא היתה שום תקרית, כולם באותו הראש. כשאין לחצים ואין גורמים חיצוניים, הכל על מי מנוחות. זו זכות גדולה לעבוד איתם, הם חברים לחיים".

לסיום הוא מציין שיש מקהלות עבריות נהדרות בישראל, ושהמקהלה הברלינאית בהחלט עוד תדביק את רמתן. "המשמעות של ברלין עוד לא התבררה עד הסוף. עיצוב המקהלה מתבצע בדמותי ובדמות המקום, ולכן חזקה עליה שלא תישמע זהה לאלה שבישראל".

המקהלה נפגשת כל יום שלישי ב-19:30 ב-Sophienkirche

פייסבוק

תגובות