גן החורף של פטר פוסטה: פרידה מהמנהל המיתולוגי של אחד מבתי הקפה הידועים בברלין

ה-Wintergarten, בית הקפה במתחם הליטרטורהאוס בשרלוטנבורג, הפך כבר מזמן לאגדה ברלינאית. אבל על מותו של האיש יוצא הדופן שאחראי במידה רבה לאופיו המיוחד של המקום, שמעו רק מעטים

לפעמים אדם מרגיש שהוא נקלט במקום אליו הגיע או היגר, אם הוא כבר מכיר את מאכלי המקום, את רחובות האין-כניסה או איפה הכי זול לקנות את הדברים שהוא אוהב.

אני הרגשתי שנקלטתי בברלין, אחרי שתי הלוויות שנכחתי בהן.

השנייה והמשמעותית שבהן היתה פרידה מאדם יוצא דופן, אשר אפיינו אותו קצוות של ניגודים ויחד עם זאת היתה בו אינטגרציה של שלל המרכיבים: פטר פוסטה (Föste), המנהל המיתולוגי של ה-Wintergarten ("גן החורף"), בית הקפה בליטרטורהאוס שב-Fasanenstraße.

בעיקר מאחורי הקלעים. פטר פוסטה צילום: Dietmar Strouhal

בעיקר מאחורי הקלעים. פטר פוסטה
צילום: Dietmar Strouhal

בית קפה עבורי הוא לא רק מקום להיפגש בו עם אנשים, הוא גם מקום להיות בו לבד, לקרוא, לכתוב, להביט בסובבים. לחייך בחזרה למישהו שחייך, כך סתם. מקום להרגיש בו בבית, למרות שאינך מנקה בו אבק.

ה-Wintergarten café הוא מקום שיש בו אלגנטיות וניחוחות של הסרטים של ויסקונטי, עם צבעים אחרים ואווירה מזמן אחר. שילוב הטרוגני מאוד של אנשי ונשות ספרות חשובים, עיתונאיות ומוזיקאים, טרנסג'נדריות ואמנים, זקנות אלגנטיות, צעירים ומבוגרים מהעולם כולו — גן החורף של ברלין הוא לא רק בית קפה אגדי, הוא מוסד תרבותי.

עוד לפני שהחלטתי לגור בברלין דרך קבע, הייתי נפגשת כאן עם מכרים, אבל אז עוד לא ממש ידעתי למה. עם הזמן התחוור לי שבמקום הזה יש משהו אחר. עולים כמה מדרגות דרך הגן הקסום, עם המזרקה והשמשיות, ונוחתים במאה ה-19.

איך הקסם הזה יכול להתרחש במרחק כמה מטרים מהרחוב הכי צרכני בברלין, הקודאם?

עולים כמה מדרגות דרך הגן הקסום ונוחתים במאה ה-19  צילומים (אלא אם צוין אחרת): אייל דינר

עולים כמה מדרגות דרך הגן הקסום ונוחתים במאה ה-19
צילומים (אלא אם צוין אחרת): אייל דינר

הווילה היפהפייה שבה שוכן המקום, שנבנתה ב-1890, עברה גלגולים שונים, בהם שימשה בין השאר כבית-חולים של הצלב האדום, כבית בושת ועוד. ב-1984, אחרי שנקנתה על ידי הסנאט של ברלין ושופצה, הוקמו בה הליטרטורהאוס ובית הקפה. בשיחה עם מי שיושב במקום מיומו הראשון, הצלם היהודי המצוין אפרים הברמן, הוא מדגיש, שהיה זה כעשור לאחר ההקמה, לאחר שפטר פוסטה נכנס לנהל אותו, שהמקום השתנה ללא היכר וקיבל את הצביון הכה מיוחד שלו.

אחרי שנהייתי מיושבות הקבע של המקום, החל להירקם בינינו קשר. תמיד הייתי מזמינה את הפונץ' ג'ינג'ר (Ingwer) הנפלא, והוא היה מגיע עם אחד נוסף או שולח לי בשמו עם מלצר או מלצרית. יום אחד נעמד לצדי והניח לידי ספר. "תקראי, זה ספר שכתב עיתונאי חשוב שמת בינתיים. הוא היה יושב כאן המון. תקראי". הספר נקרא "האם ראית את היטלר?", מאת הסופר והעיתונאי ולטר קמפובסקי (Kempowski). "מעל 500 ראיונות עם אנשים אקראיים מהרחוב, המשקפים את גרמניה החדשה, המתכחשת, השוכחת".

ביום אחר הניח לפניי ספר עב כרס נוסף ואמר: "קחי, זה ייתן לך מושג על גרמניה". הספר (המרתק) נקרא "הנשמה הגרמנית" ועוסק במיתוסים שונים הקשורים לתרבות הגרמנית — אוכל, מוזיקה, מושגי חיים ספציפיים לגרמניה ועוד.

לא פעם אמר לי כמה הוא סולד מבני עמו. "תאמיני לי שהייתי מעדיף להיות צרפתי. ושאף אחד לא יספר לך שגרמניה השתנתה. אני גרמני ואני אומר לך, שכפי שאני רואה מה שקורה כאן, לא אתפלא שהסיפור ישוב ויחזור על עצמו". מילים קשות לגרמני שנולד במזרח ובקושי מלאו לו אז 60, בן הדור שמשתוקק ברובו להשאיר את עברה של גרמניה הרחק מאחוריו.

לאט לאט נחשף הפרופיל החסום מאוד של האיש הזה, שהיה יפה תואר אך מעולם לא נתן רמז לכך שהוא מודע לזה, תמיד לבוש שחורים, כמו להיבלע ברקע. את בית הקפה ניהל ביד רמה, אך בעיקר מאחורי הקלעים. ב"אולם האח" ספון העץ מאחור היה יושב עם מנורת שולחן, רק פניו מוארות, ואם ראה מישהו ממקורביו מגיע, היה מנופף בתנועה מאוד מצומצמת אבל חמה לשלום. לפעמים היה מגיח, ולפעמים גם לא.

כששוחחתי עם אחת המלצריות, אמרה לי: "האורחים כאן הם אורחים בסלון הפרטי של מר פוסטה. הוא בא לעבודה כאילו פשוט עבר לחדר אחר. הרבה אנשים במצבו היו מתהדרים בלקוחות המפורסמים שלהם, אבל ממנו לא שמעו דבר". כיוצא מן הכלל סיפרה על סיטואציה חריגה מאוד שזכורה לה: "יום אחד התחיל אורח בבית הקפה לרטון באופן קולני על היין שהוגש לו. 'אצלנו באוסטריה…', הוא צעק. מר פוסטה רק שמע את תחילת המשפט וביקש מהאיש לעזוב מבלי לשלם. אוסטריה לא היתה אסוציאציה חביבה עליו".

אחד מיושבי בית הקפה, שאוכל במקום כמעט מדי ערב כבר שנים רבות, סיפר: "ישבתי עם מכר ונתגלע בינינו ויכוח סוער. הרמתי את קולי. פטר לא אמר מילה. הוא בא אלינו לשולחן והגיש לנו שתי כוסות יין על חשבונו, כרמז לכך שננמיך את קולנו, והרוחות אכן שכחו".

IMG_8363

הוא סייע למוזיקאים ועזר לייסד את סדרת הקונצרטים הקאמריים באולמות הליטרטורהאוס. היתה בו גם רגישות מיוחדת לאמנים, מכל הגילאים, על אף שלא היו לו כלל יומרות של מבין באמנות. תמיד קנה מה שקנה מאהבה. מלבד זאת היה מעודד את האמנים ומציג את עבודותיהם בבית הקפה.

יום אחד סיפרתי לו שגיליתי בעיר תערוכה של צלם ארמני שחי בלונדון בשם חראיר סרקיסיאן. לא הכרתי את שמו לפני כן וחשבתי שהיה בעבודות שלו משהו שלא ראיתי קודם לכן. התרגשתי. אמרתי לו שהוא חייב לראות את התערוכה לפני שתרד. סיפור לא כל כך פשוט למי שמנהל מוסד כמו הוינטרגארטן ועובד כל יום עד חצות, למצוא זמן לראות אמנות. בסופו של דבר הוא בא, יום לפני הנעילה. התיישב מול הצילומים ומיד ראיתי שהוא מאוהב. והוא לא היה אדם שקל לו להתאהב. קם, התעניין במחירים, וחזרנו לבית הקפה. כעבור שבועיים כבר תלו במקום שניים מהצילומים המשובחים של התערוכה.

לילה אחד, באמצע שיחת טלפון עם חברה מתל-אביב, חלף פתאום בטיסה מול חלוני צעצוע מרהיב בצבע כסף, שלקח לי כמה שניות לתפוש מה היה. פלטתי צווחת התפעלות, כי לא ראיתי מימיי דבר כזה. "מה קרה?", שאלה החברה מעבר לקו. "לא יודעת, ראיתי משהו מדהים, אני לא יודעת אפילו מה זה", עניתי. אחרי כמה ימים סיפר לי בני, שפטר לקח אותו סיבוב באוטו החדש שקנה.

כששאלתי אותו אם גם אני יכולה לראות את הצעצוע החדש מקרוב, הוא הסמיק. הבנתי שהוא לא ממש רצה שיידעו מכך. "אשתי שונאת את הרעיון שאני קונה דברים כאלה, אבל אני עובד כל כך קשה, בא לי גם לממש את השיגעונות שלי לפעמים".

כפי שהקפיד להיות מאחורי הקלעים בחייו, כך גם במותו. אלמנתו השאירה פתק על הדלת, "היום סגור לרגל אבל", אך הידיעה נשארה במעגלים מצומצים

***

כשהתכנסנו בבית הלוויות בדרכו האחרונה וכדי להתייחד עם זכרו, היו השורות מלאות.

המלצרים של בית הקפה, שאינם גרמנים ברובם, עמדו ובכו. למרות שהיה מעסיק תובעני מאין כמוהו, אפשר היה לחוש שעובדיו לא רק העריכו אותו, אלא גם אהבו אותו.

אבל כפי שהקפיד להיות מאחורי הקלעים בחייו, כך גם במותו. אלמנתו השאירה פתק על הדלת, "היום סגור לרגל אבל", אך הידיעה נשארה במעגלים מצומצמים.

לי היה חשוב לכתוב על אדם מיוחד כל כך. הרגשתי שהיתה לי זכות מיוחדת לפגוש אדם ישיר, נדיב מאוד, אמוציונלי וחם. שומר על דיסטנס, אבל רגיש באופן יוצא דופן. לזולת, ובעיקר לזר. יכולתי לשתף אותו בדברים אישיים, למרות שהקשר בינינו היה של נותן שירות ללקוחה.

כשניסיתי לאסוף חומרים כדי לכתוב עליו, נתקלתי בתגובות שאינן מוכרות לי מכלל חוויותיי עם בני אדם. כולם היו נעולים, איש לא רצה לספר משהו אישי. ואולי גם לא ידעו עליו הרבה? הוא היה איש פרטי כל כך. בן 63 במותו.

גן החורף נשאר מקום קסום עבורי, אבל בכל פעם שביקרתי שם מאז שפטר הסתלק, לא חדלתי מלחפש אותו בחדר האחורי.

 

תגובות