"רצינו שכל אחד ירגיש לרגע שהוא לא מבין״

איך הם מעדיפים שיציגו אותם — כיוצרים מגרמניה או מישראל? איזו שפה חדשה המציאו לצורך המופע שלהם? ומהי האנרגיה החדשה שהם מזהים בתרבות הישראלית-ברלינאית? שיחה עם מתן זמיר וגל נאור

אחרי כמעט עשור וחצי בברלין, מתן זמיר מעדיף בדרך כלל שיציגו אותו בהופעותיו בעולם כרקדן-כוריאוגרף מגרמניה: ״אני לא חושב שיש משהו ישראלי ביצירה שלי. הלהקה שלי פה, ואני יוצר פה, וההשפעות על היצירה שלי הן מכאן״. גל נאור, שותפו לחיים וליצירה, מרגיש בדיוק להיפך: ״לעולם לא ארצה שיגידו שאני כוריאוגרף מגרמניה. לא משנה מה אעשה, כמה רחוק זה יהיה מישראליוּת — הייתי רוצה שדווקא בגלל זה יידעו שאני ישראלי״.
די פשוט, אה? אז זהו, שלא. יש הבדל גדול בין "כרטיסי הביקור" של השניים לבין ההתמודדויות והתהיות היומיומיות: ״אני מנסה להכיל את כל הצדדים או הזהויות והמורכבויות שלי, קשה לי להגדיר את עצמי כמשהו מסוים״, אומר זמיר, "הרבה יותר נוח לי להרגיש חסר זהות מאשר מזוהה עם משהו מסוים מאוד״. גם נאור מעדיף להרחיב את הגבולות: ״הזהות שלי כיהודי היא משהו שאני גאה בו ושואב ממנו השראה, אבל אני גם אוהב שהזהות שלי מורכבת מכמה דברים ביחד — ישראלי, based in berlin, קוויר-פרפורמנס-ארטיסט. יש בברלין כל כך הרבה אנשים עם תחושת זרוּת ושייכות בו-זמנית, שני קטבים שהם פשוט אחד; ואפשר לנוח בתוך זה, לא חייבים להחליט״.
זמיר, סוג של חלוץ במונחי הקהילה הישראלית בברלין, הגיע לעיר בעקבות הופעה של סשה וולץ (Sasha Waltz) בתל אביב. אחרי שבוע אינטנסיבי כצופה-משתתף בלהקה של הכוריאוגרפית הגרמנייה, נענה להצעת עבודה שהותירה לו שבוע לחסל את ענייניו בישראל ולטוס לגרמניה. בהמשך הכיר בלהקה את ניקולה מאשה (Nicola Mascia) מאיטליה, והשניים החליטו ליצור את הצמד העצמאי המצליח matanicola, שמופע הבכורה שלו נערך בברלין כבר באוגוסט 2005.
נאור, שלמד בתיאטרון החזותי בירושלים, הוא נכד לזוג חירשים מצד אמו, שלמד לדבר בשפת הסימנים — גם דרך סבא וסבתא וגם במסלול מיוחד באוניברסיטת בר-אילן. ״בתקופת הלימודים חיפשתי את הקול שלי, וקיבלתי את ההחלטה לעבור לפרפורמנס רק בשפת הסימנים״, הוא מספר. ב-2010 שיתף פעולה עם matanicola בהפקה שעלתה בפסטיבל עכו, ובעקבות האהבה שניצתה אז בינו לבין זמיר, החליט לעבור ולחיות בברלין.

מתן זמיר, 37, חי בברלין 14 שנים גל נאור, 29, חי בברלין ארבע שנים יצרו ומשתתפים במופע המחול bodieSLANGuage (שת"פ של matanicola ו-the progressive wave) שיוצג בפסטיבל ID

מתן זמיר, 37, חי בברלין 14 שנים
גל נאור, 29, חי בברלין ארבע שנים
יצרו ומשתתפים במופע המחול bodieSLANGuage (שת"פ של matanicola ו-the progressive wave) שיוצג בפסטיבל ID

הבחירה בטשטוש או בערבוב זהויות באה לידי ביטוי גם בעבודה המשותפת שלהם שתוצג בפסטיבל, וחוגגת את השונוּת של משתתפיה. נאור: ״יש לנו רקדניות מיפן, מספרד ומליטא, רקדנים מאיטליה, גרמניה, פורטוגל ופינלנד, ולצידם מתקיימות הזהוּת השומעת, החירשת והקווירית״.
העבודה נקראת bodieSLANGuage — הלחם של המילים גוף/גופים ושפה באנגלית, היוצר בתוכו מילה שלישית — סלנג. במהלך החזרות המציאו המשתתפים מילים חדשות בשפת הסימנים, על מנת לתאר את התנועות והקטעים שעליהם עבדו. ״סלנג זו שפה שבאה מלמטה, שאי אפשר להגיד עליה נכון או לא נכון״, מסביר נאור.
המקור ליצירה הוא רצון ליצור שפה חדשה ומשותפת בין שתי השפות הפיזיות במהותן — המחול ושפת הסימנים. "יצאנו למסע וחיפשנו ׳שפה שלישית׳, היבריד של הדברים", אומר זמיר, "המסע הזה ייצר המון צורות ודימויים שבסופו של דבר הפכו לשפה שאפשר להבין אותה ולתקשר איתה, שפה מחולית חדשה".

״אנחנו לוקחים את הזהות החירשית כנקודת מוצא, כדי להגיד משהו על זהות בכלל", מוסיף נאור, "האתגר הוא לקחת את שפת הסימנים, שהיא שפה בפני עצמה, ולהביא אותה ממקומות של לספר סיפור (storytelling) למקומות של תת-מודע״.

המופע בנוי כך שלעיתים החירשים הם אלו שמבינים אותו יותר ולעיתים רק השומעים. ״רצינו שלכל אחד בקהל יהיה רגע שהוא ירגיש שהוא לא מבין״, מסכם זמיר באמירה שיכולה להיתפש גם כמטפורה לתסכול המובנה של מהגרים.

זמיר: "הרבה יותר נוח לי להרגיש חסר זהות מאשר מזוהה עם משהו מסוים מאוד״

זמיר: "הרבה יותר נוח לי להרגיש חסר זהות מאשר מזוהה עם משהו מסוים מאוד״

ניצנים של תרבות חדשה

זמיר ונאור לא בטוחים שברלין תהיה ביתם לנצח, אבל כרגע בהחלט טוב להם, טוב מספיק כדי שלא יחושו כמיהה לנסות את החיים במקומות אחרים. ״ברלין היא הבסיס, היא הבית, ותמיד כיף לחזור אליה אחרי סיורים״, אומר זמיר, ונאור מחזק את דבריו: ״העיר הזאת היא פשוט מתנה, מתנה ענקית. להיות מי שאנחנו, זוג נשוי, להיות מי שאנחנו בלי מבטים, זה המקום״.
האם הם מרגישים חלק מקהילה ישראלית בברלין, או באופן ספציפי קהילת אמנים ישראלים בברלין? ״טכנית אני חלק מ'קהילת האמנים הישראלית בברלין', כי אני אמן, אני ישראלי ואני חי בברלין, אבל אני לא מרגיש סוג של קהילתיות או שייכות לקבוצה מסוימת״, מבהיר זמיר. בשנים הראשונות גם כמעט לא היו לו חברים ישראלים בעיר, "אבל זה השתנה כשאני באתי", צוחק נאור.
מה שכן, מנקודת מבטו של זמיר הוותיק, בהחלט ניתן לראות בברלין ניצנים של מרכז תרבות ישראלית-ברלינאית חדשה. ״זה עדיין מאוד מאוד צעיר, אבל אני מרגיש את האנרגיה. יש איזה בסיס, כר, מצע של יצירה ישראלית-ברלינאית, וזה מגניב. אני חושב שהיצירה החדשה שואבת אנרגיה ארצית מישראל, משהו יותר מלוכלך, אבל יש בה גם שקט חדש. בברלין אנשים מאוד מתחברים כדי לקבל כוח ולייצר ערבים או פרויקטים משותפים. בתל אביב כל אחד ממש מחזיק את הפיסה שלו, לא משחרר וכמעט אין את המקומות האלה שאפשר להתחבר, כי אנשים פוחדים על החתיכה שלהם בעוגה". אם תתעקשו, זמיר גם יסכים להצביע על מה שעשוי לייחד את היצירה הישראלית: "אין פחד לפעמים לעצבן או להתריס. אני מרגיש שהרבה אירופאים מפחדים מהמקום הזה, אבל באותה נשימה אוהבים לצפות בו״.

לא מרגיש שחייבים לי

השניים לא מתכחשים לנוכחות העמוקה של העבר בתוך החיים והתרבות הישראלית-ברלינאית החדשה, אבל באופן אישי מנסים לא לחיות איתה כרקע תמידי: ״אני חושב שהשואה נוכחת אצל המהגרים הטריים מישראל, בין אם זה בדיחות שואה ובין אם וייב כזה של 'אתם חייבים לי'", אומר נאור. "בשנה הראשונה שלי בעיר הייתי מלא בישראליוּת, והבנתי שאני צריך לעשות uninstall לכל מה שאני מכיר ויודע. פתאום הסתכלתי על הדברים ברזולוציה הרבה יותר גבוהה: הבנתי שאולי חלק מהדברים שדבקו בי כישראלי הם לא באמת שלי. הייתי צריך להתחיל להיכנס לתוך הפיקסלים ולברוא מחדש״.

״לאירופאים אין שום בעיה להגר לפה ויש בהם נינוחות יותר גדולה", מוסיף זמיר. "אנחנו, הישראלים, לעומת זאת, קצת מרגישים שמגיע לנו להיות כאן. אני באופן אישי אסיר תודה על האפשרות לחיות פה, לקבל מהתרבות. אני לא מרגיש שחייבים לי, שאני צריך לדרוש משהו; אני מרגיש שאני יכול פשוט להתמזג, לקבל ולתת בצורה שווה״.

צילומים: כפיר חרבי

גרמנית Deutsch

פסטיבל ID ייערך בברלין ב-16 עד 18 באוקטובר

תגובות