זום-אין על הקולנוע הישראלי

בשנים האחרונות הוקרנו לא מעט סרטים ישראלים בברלינלה ובפסטיבל הסרטים היהודי, אבל באוקטובר ייחנך לראשונה פסטיבל שמוקדש כולו לקולנוע ישראלי עצמאי

 בקרוב תצטרף ברלין לרשימה מכובדת של ערים ומדינות המקיימות פסטיבלי קולנוע ישראלי, בהן ניו יורק, פריז, קנדה, אוסטרליה, הולנד ורוסיה, ותחנוך את Israel Film Festival Berlin, פסטיבל עצמאי לקולנוע עצמאי, המתקיים ללא שיתוף פעולה עם גופים ממלכתיים ישראלים או גרמנים.

בפסטיבל, שייערך בקולנוע מובימנטו (Moviemento) בקרויצברג (ראו למטה) בין 18 ל-23 באוקטובר, יוקרנו כארבעים סרטים – סרטים עלילתיים באורך מלא, סרטים קצרים וסרטי תעודה, בהם "השוטר" של נדב לפיד, "אודם" של יהונתן סגל, שלושה סרטים של דן וולמן, סרטים של ענת אבן, "עזה-שדרות" של אריק ברנשטיין, "ראיתי ג'ירפות בהודו" המתעד את להקת "ג'ירפות" ורבים נוספים. כמו כן הפסטיבל מתעתד לערוך מחווה לעמוס גוטמן ולג'וליאנו מר-חמיס, ששיתפו פעולה בסרט "בר 51".

הפסטיבל, בעל גישה צנועה ונאיבית משהו, זוכה לתמיכה של חברות פרטיות, 15 מתנדבים מקומיים, וכן תרומות של אנשים פרטיים, שחלקם רכשו כרטיסי טיסה ליוצרים שיגיעו מישראל ואף הסכימו לארח אותם בבתיהם.

את הרעיון להקים פסטיבל לקולנוע ישראלי עצמאי בברלין הגה הבמאי הישראלי יאיר הוכנר, מייסד ומנהל הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה TLVFest, המתקיים בתל אביב מ-2006 והשנה נלחם על קיומו. כיוון שהוכנר עסוק מאוד בפסטיבל התל אביבי, הוא משמש בפסטיבל החדש כיועץ בלבד, יחד עם הבמאית ענת אבן, ואילו המנהלים והמפיקים בפועל של הפסטיבל הישראלי-ברלינאי הם שני חבריו הגרמנים – מיכאל הופנר, בעל חברת הפצה, ויורגן ברונינג, מפיק סרטים. את ברונינג פגש הוכנר -TLVFest הראשון. ברונינג התלהב מתל אביב, מהפסטיבל ומסרטו של הוכנר "ילדים טובים", פנה להופנר כדי שיפיץ את הסרט בגרמניה, וכך נוצרה חברות בין השלושה המתקיימת בשנים האחרונות על הקו ברלין-תל אביב. הופנר: "כשיאיר העלה את הרעיון של פסטיבל קולנוע ישראלי עצמאי בברלין, התחברתי אליו מייד. בישראל יש יוצרי קולנוע דוקומנטרי, פיצ'רים וסרטים קצרים בעלי איכות גבוהה, שראוי שייחשפו יותר בגרמניה". הוכנר מסכים כמובן: "אני חושב שהקולנוע הישראלי הוא מהמסקרנים ביותר בעולם כיום, כי הוא פשוט טוב. כמות הכישרונות ביחס למדינה הקטנטונת שאנחנו מגיעים ממנה עצומה. ישראל היא הדבר הכי חם כרגע בעולם הפסטיבלים הבינלאומיים, ולכן יש הצדקה לפסטיבל ישראלי בברלין ולא רק פסטיבל יהודי. הפסטיבל שלנו עצמאי ברוח, צעיר, בועט, נועז ולא פוחד להיות גם פוליטי. נראה לי שהצופים יהיו מופתעים. הם עומדים לראות סרטים שאין סיכוי שהיו מוקרנים בברלינלה או בפסטיבל היהודי".

אז מה זה בעצם קולנוע "עצמאי"? אם התקציב הוא שקובע את מידת העצמאות, הרי שרוב רובו של הקולנוע הישראלי עונה על ההגדרה. הופנר מבהיר: "לעיתים אפשר לטעות ולחשוב שכל סרט דל תקציב הוא עצמאי. נכון שהרבה סרטים עצמאיים אינם בעלי תקציב גדול, אבל אלה מתוכם הנעשים במטרה לפנות לקהל כמה שיותר רחב, לעורר קונצנזוס ולהצליח מסחרית – מפסיקים לעמוד מבחינתי תחת הכותרת 'סרט עצמאי'. ישנן גם דוגמאות לסרטים שמתוקצבים יפה והעובדה הזאת לא גורעת מעצמאות הבמאי ומהאמירה שלו. ה'נותנת' של הגר בן אשר, שיוקרן בפסטיבל, הוא דוגמה מצוינת לכך". הוכנר: "אני מסכים לחלוטין. הפסטיבל יציג סרטים כמו 'התחלפות', 'השוטר' ו'אודם', שזכו לתמיכה גדולה מקרנות הקולנוע בישראל ועדיין הם אלטרנטיביים ברוחם ובהחלט רואים שעומדים מאחוריהם אמנים ולא מפיקים". עצמאות הפסטיבל באה לביטוי כאמור גם בכך שהוא אינו נתמך על ידי שום מוסד גרמני או ישראלי. הוכנר: "זו יוזמה של שני אנשים פרטיים שאין להם הרבה כסף ולוקחים סיכון כלכלי עצום כדי לקיים את הפסטיבל".

אוהבים את החוצפה

כאמור, פסטיבלי קולנוע ישראלי קיימים כבר במקומות אחרים בעולם וברלין בהחלט אינה ייחודית בהקשר הזה, אבל האם גם בתחום הקולנוע, כמו בתחומים אחרים, מתקיימים יחסים מיוחדים בין ישראל לגרמניה? ברק היימן, במאי ומפיק סרטים ישראלי עצמאי, אמנם לא יציג סרט בפסטיבל הקרוב, אבל שניים מסרטיו – "הצלמניה" (Life in Stills) ו"סטאלגים – שואה ופורנוגרפיה בישראל" (Stalags – Holocaust and Pornography in Israel) – הם חלק מהתוכנית השוטפת של קולנוע מובימנטו, שבו, כאמור, יתקיים הפסטיבל. לדבריו, "גרמניה משמשת כמקום יותר ויותר משמעותי עבור הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות. אולי כי קיים בישראל קולנוע טוב בכלל, ודוקומנטרי בפרט, אולי בגלל אופיים החדש של היחסים בין ישראלים לגרמניה – יחסים שיש בהם כבר משהו הרבה יותר שפוי, פחות טראומטי ומסובך, ואולי כי הישראלים שסביהם היגרו לישראל מאירופה עוסקים בתכנים כמו בסרטים 'הדירה', 'איי שוט מיי לאב' ועוד, סרטים שהגיבורים המרכזיים שלהם והתמות העיקריות שלהן נטועים עמוק בגרמניה. יש סברה שמדובר גם בשאריות אחרונות של רגשות אשמה גרמנים וסוג של אפליה מתקנת לטובת היהודים והישראלים, אבל קרל לודוויג רטינגר, המפיק הגרמני השותף שלי ב'איי שוט מיי לאב' ומי שמפיק איתי סרט חדש, טוען שיש משהו בסגנון הבימוי שלנו שהוא מאוד משוחרר, חצוף במובן החיובי, נטול בושה ולא פוליטיקלי קורקט בהכרח, שהופך את היצירות שלנו למושכות ולמפתיעות. במיוחד עבור הקהל הגרמני שרגיל לסגנון קצת יותר מאופק ומרוסן".

מיהו ישראלי?

במסגרת הפסטיבל יוקרנו גם סרטים של יוצרים ישראלים המתגוררים בברלין. האם סרטים שהם יוצרים כאן עדיין שייכים לקטגוריית "קולנוע ישראלי"? סרטיו האחרונים של הבמאי ליאור שמריז, המתגורר בברלין בשש השנים האחרונות, ממחישים את מורכבות השאלה: "יפן יפן" צולם בישראל, שוחק בעברית ונערך בברלין, "שבתאי בנסיגה" צולם חלקו בישראל וחלקו בגרמניה ושוחק בעברית ובגרמנית, ו-"Low Life Mythology" צולם בגרמניה ומשוחק באנגלית ובגרמנית (כל השלושה יוצגו בפסטיבל). "שפת אם והמקום בו נולדת לא בהכרח מגדירים את מוצא הסרט", אומר שמריז. "אני רוצה להיחשב כיוצר קוסמופוליטי ואני רוצה לעשות סרטים גם בעברית. השתתפתי לאחרונה בתחרות לסרטים גרמניים, ומה שהגדיר את ה'גרמניות' של הסרטים היא אחת או יותר מהאפשרויות הבאות: המקום בו צולם הסרט, מקור המימון, מגורי הבמאי או מקום הולדתו. כך שהסרט שלי נחשב גרמני למרות שנולדתי בישראל. או קחי לדוגמא את איליה סולימן, במאי שאני אוהב. הוא נולד בנצרת. בוויקיפדיה בעברית הוא מוצג כישראלי ובוויקיפדיה באנגלית כפלסטיני".

כל הסרטים בפסטיבל יוקרנו בשפת המקור (שאינה תמיד עברית), עם כתוביות באנגלית.

במסגרת ששת ימי הפסטיבל ייערכו גם פאנלים פתוחים בנושאים כגון "מדוע ברלין?" – על הבחירה של אמנים ישראלים לגור בעיר, "עסק קשוח!" (!Tough Business) – על מעמדן של במאיות בתעשיית הקולנוע, וכן דיון בין מפיקי קולנוע גרמנים וישראלים על אתגר ההפצה של סרטים עצמאיים.

moviemento

בית הקולנוע שראה כבר הכל

קולנוע מובימנטו (Moviemento) בקרויצברג (Kottbusser Damm 22), שיארח את פסטיבל הקולנוע הישראלי העצמאי הראשון בברלין, הוקם כבר ב-1907. לדברי מיכאל הופנר, אחד ממפיקי הפסטיבל, זהו בית הקולנוע הישן ביותר בגרמניה שעדיין מוצגים בו סרטים. הקולנוע הוקם במקור על-ידי אלפרד טופ, ואחת הסברות היא כי שמו הוא המקור למונח הגרמני "Kintopp", ששימש בעבר כשם נרדף לבית קולנוע. שמו של המקום השתנה כמה פעמים במהלך השנים, ומאז 1984 הוא נקרא מובימנטו. ב-2007 הפך הקולנוע בית לסרטים עצמאיים ולפסטיבלים, ועל אף שהוא מכיל כיום שלושה אולמות, הוא מצליח לשמר אווירה ייחודית ואינטימית שכבר אינה קיימת בקומפלקסים הענקיים של בתי הקולנוע בקניונים.

תגובות