ההצגה האמיתית היא מחוץ לברלין

פרידריקה שיר חיה על הקו בין גרמניה לישראל ומקדמת שיתופי פעולה אמנותיים בין אמנים משתי המדינות. אף שהיא מבינה למה אמנים ישראלים נוהרים לברלין, היא מאמינה שהדרך להצלחה היא גם לצאת ממנה

 אמנים ישראלים רבים חשים, ואולי קצת בצדק, שבעצם המעבר לברלין הם כבר עשו קפיצה גדולה בקריירה. אבל לפני שמתרווחים על הכורסא (טוב, נו, כיסא שבור מהרחוב) שבסטודיו, כדאי לשמוע את נקודת מבטה של מישהי שעל פיה יישק דבר.

פרידריקה שיר, המייסדת של schir, ארגון המקדם שיתופי פעולה בין אמנים ותערוכות מישראל ומגרמניה, מסכימה בגדול עם ההנחה שהמעבר לברלין אכן משפיע לטובה על אמנים ישראלים: "התנאים הטובים כאן פותחים משהו", היא אומרת בראיון בבית קפה באחת מגיחותיה לברלין. "קחי למשל את גודל הסטודיו. הרי החללים ענקיים, אמן יכול גם לגור וגם לעבוד בסטודיו שלו. זה הבדל עצום וזה גורם לעבודות להיראות אחרת. אמנים בארץ עובדים תחת לחץ כבד של להספיק ולהוציא אל הפועל וכאן הרי לא ממהרים לשום מקום. בארץ הכל נכנס אליך הביתה, אין מרחב אישי. ישראל מוציאה מהבן אדם את השאלות האקזיסטנציאליות הכי קשות וגם זה משפיע". מצד שני, יש בעיניה יתרונות וחסרונות לשני המקומות: "אפשר לומר שבגרמניה חסרה לי הספונטניות, התשוקה והדינמיות, ובישראל חסר לי התכנון, הסדר והפיניש. אני מנסה ליהנות מהחצי-חצי, לקחת את הטוב משני העולמות".

שיר, במקור מבילפלד שבמערב גרמניה, מקיימת את הראיון בעברית רהוטה ויכולה להרשות לעצמה לדבר בביטחון על ההבדלים בין ישראל לגרמניה. בשנת 2002, בעת שלמדה באוניברסיטת ונציה, הכירה ישראלים רבים ובהם את מי שתהיה בת זוגה ואם ילדתן – גלי. בסיום הלימודים חזרו השתיים לישראל, ושיר, שהמשיכה בלימודי מדע המדינה וחוק בינלאומי, קיבלה עבודה במכון גתה ופצחה בקריירה מרשימה של ניהול פרויקטים, כספים ויחסי ציבור, מול ארגונים תרבותיים וחברתיים בארץ ומחוצה לה. עם סל הכישורים והתובנות האלה יצאה בשנת 2008 לדרך עצמאית, עם רעיון, חזון ומעל הכול חופש לפעול גם מחוץ לשיח האמנותי – דבר לו היא מייחסת חשיבות רבה. בימים אלה היא מתגוררת בפרבר ליד העיר מוּנסטר (שם כותבת גלי את עבודת הדוקטורט שלה בסוציולוגיה) ומחלקת את זמנה בין משרדי הארגון שהקימה, הפזורים בברלין, תל אביב, הנובר ומונסטר.

עם כל יתרונותיה של ברלין והמשיכה העצומה של אמנים אליה, חשוב לדעתה של שיר שאמנים יראו גם את התמונה הגדולה יותר: "אין ספק שמאוד נוח בברלין, אבל היא רק אשליה של מטרופולין", היא אומרת. "יש המון מקום, אבל חסר בה קצב. השיח האמנותי כאן פורה, ישנם קהילתיות ושיתופי פעולה, שחסרים בארץ, אבל זה לא מיתרגם ללהציג בחלל מבוסס. אני חושבת שאמנים צריכים להבין שגרמניה זה לא ברלין, ונכון שהייצור המרכזי הוא כאן, אבל ההצגה האמיתית היא מחוץ לברלין. שם יש הרבה יותר כסף, חללי תצוגה והיחס בין כמות האמנים לחללי התצוגה פועל לטובת האמנים, בעוד שבברלין זה הפוך. בגרמניה בכלל יש מסורת מדהימה של מה שקרוי Kunstverien, שהם חללי תצוגה ללא מטרות רווח. זו מסורת ייחודית לגרמניה בת 200 שנה שהחלה עם התעוררות החברה המתורבתת שקמה כנגד החברה הגבוהה (שניכסה את האמנות לעצמה – ש.ס). למקומות האלה יש תורמים, הם מציעים שיחות אמן ומקדמים מאוד את השיח האמנותי".

שיר מסתייגת מצמצום ההקשר של פרויקטים בין ישראלים לגרמנים לנושא השואה. "ישנה תקשורת רבה, למשל, בין בתי ספר בישראל ובגרמניה, אבל השיח מאוד שטוח ומקושר תמיד לשואה ולדת", היא אומרת. "ברור שזה חשוב, אבל זה לא מספיק. אם רוצים באמת להשיג דיאלוג בין אנשים, ולא דיאלוג לשם דיאלוג, צריך להתייחס למה שקורה עכשיו". מאותן סיבות היא אינה מגבילה את פעילותה לפרויקטים של אמנים ישראלים וגרמנים, אלא כוללת בתוכה גם אמנים ממדינות אחרות שחיים בישראל או בגרמניה. שיר מבהירה כי מה שמעניין אותה הם האנשים עצמם: "גם אמן בריטי שיוצר בברלין הוא רלוונטי לצורך העניין. בעיניי מאוד חשוב באיזו סביבה אמן יוצר, איזה חומרים הוא מוצא שם ולא רק חומרים במובן הפיזי אלא גם הרוחני. באמנות יש משהו שמחבר בין אנשים שלא ניתן לבטא במילים. היא מאפשרת להבין משהו על האחר אבל גם על עצמי דרכו. כשאמן, לא חשוב מאיפה, יוצר בתוך מקום מסוים, נוצר שיח עם המקום ועם המסורת האמנותית של המקום. אפשר ללמוד דרך זה הרבה על הסביבה. לדוגמא, בישראל רואים הרבה arte phobera ("אמנות ענייה" המשתמשת בחומרים דלים הנמצאים בהישג יד – ש.ס). השימוש בדיקט למשל, מתאים מאוד לישראל כי שם אין את העצים שיש כאן".

מלבד ההבדלים בין גרמניה לישראל, שמשפיעים על האמנות, שיר מזהה הבדלים גם בין האמנים עצמם בשתי המדינות. לדבריה, אמנים ישראלים חזקים מאוד מבחינה קונספטואלית, אבל לעתים קרובות חסרות להם מיומנויות: "המון פעמים כשאני רואה אמנות בארץ הטקסט והקונספט נראים לי מעולים, אבל זה לא תמיד מיתרגם בטכניקה. בציור למשל, ניכר שאמנים ישראלים פחות נחשפים ל-Old Masters דרכם אפשר ללמוד הרבה. ברור שגם לימוד יתר יכול לקבע, אבל חשוב ללמוד ולהבין את החומר שאיתו עובדים".

התחום החזק ביותר של האמנות הישראלית הוא בעיניה תחום הווידיאו ארט, ששיר מעריכה כי הישראלים ייחשבו יום אחד כאבותיו המייסדים: "אמני וידיאו ישראלים מאוד מצליחים בעולם. המדיום הזה מתאים לטמפרמנט שלהם. הם מהירים בייצור שלו, מאוד זול לשלוח אותו, ואין לו מסורת ארוכת שנים, כך שאפשר עם הספונטניות הישראלית להתקדם איתו מהר מאוד".

האם את עובדת עם אמנים צעירים או עם אמנים מבוססים יותר?

"אנחנו עובדים בדרך כלל עם אמנים middle-stage, כלומר צעירים יותר ופחות מבוססים, אבל לא רק. עכשיו למשל הבאנו את ציבי גבע להציג במוזיאון לאמנות עכשווית בגוסלאר (עיר קטנה בסקסוניה התחתונה) ומכאן התערוכה ממשיכה לוושינגטון ולאיטליה, כך שפעמים רבות הפרויקט יוצא מההקשר הישראלי-גרמני. את האמנים אנחנו מאתרים בשלוש דרכים: או שנתקלים באמן מעניין בתערוכה, או שמקבלים המלצה, או דרך 'קול-קורא'".

בארץ התחושה היא שלא רוחשים כבוד רב לאמנים ולאמנות בכלל, וזה ניכר היטב בתיקצוב. לעומת זאת, בגרמניה התחושה היא שרואים באמן נכס לאומי, שמכירים בחשיבותו ובתרומתו לתרבות ולחברה. האם את מרגישה בהבדל הזה?

"בגרמניה הסוציאל-דמוקרטים תומכים באמנות דרך הזרמת כספים למערכת החינוך והקונסרבטיבים דרך תמיכה במה שנקרא ה-High Culture, שזה ההפך מתרבות להמונים. בישראל התמיכה הציבורית באמנות היא אפסית ולכן יש חשיבות גדולה לתורמים פרטיים, זה הרבה יותר דומה לשיטה בארצות הברית. העבודה שלי בין השאר היא להבין למי לפנות. למשל, יש פרויקטים שאפשר לעשות עם משרד החוץ ויש כאלה שעדיף עם תורמים פרטיים. לכל גוף מטרות משלו ומשהו אחר שהוא רוצה להביא אל השיח".

ספרי על פרויקטים מעניינים שעשית לאחרונה.

"השנה עשינו תערוכה בהלנה רובינשטיין בשם 'I'm a Berliner' בה הציגו 18 אמנים שיוצרים בברלין והיא נתנה תמונת מצב של הנעשה בסצנת הציור העכשווית בברלין. כמו כן, ארגנו רזידנסי של שלושה חודשים לאמנים ישראלים שכולל דירה וסטודיו בוודינג, עם תוכנית מלאה של ביקורים, מחקר, פגישות עם אוצרים, מנהלי גלריות ומוזיאונים. עד עכשיו השתתפו בתוכנית אסף שחם ומאיה גולד. לשנה הבאה ארגנו רזידנסי של חמישה חודשים ב- KWי(Kunst Werk – ש.ס) לצלם ישראלי בשיתוף עם מכון שפילמן לצילום".

מה צריך להתרחש כדי שהמהלך שעשית ייחשב כהצלחה?

"אנחנו שואפים לעורר שיח בין אנשים, להשיג התייחסות ציבורית או עיתונאית, למשוך מבקרים ולקיים שיח אמן-גלריה. המטרה המוצהרת היא לא לקדם את הקריירה של אמנים, אבל אין ספק שגם זה קורה על הדרך".

The End of History, פרויקט של שיר בהמבורג

The End of History, פרויקט של שיר בהמבורג (הצילום של פרידריקה שיר למעלה: קרסטן קרונס)

תגובות