כמה מילים על הגיליון המודפס האחרון של שפיץ (ולמה אין צורך להוסיף כינורות בוכיים ברקע)

שפיץ הוא לפני הכל פרויקט תרבותי-חברתי-קהילתי — וימשיך להיות כזה גם בלי נייר

כשיצאנו לדרך באביב 2012, הוצאתו לאור של מגזין עברי מודפס בברלין היוותה בין השאר חלק מסימון מהותי וסימבולי: מבט לעבר ההיסטוריה מצד אחד, והפניית תשומת הלב לדבר מה שהחל להתהוות מצד שני. מובן שגם מסורת הנייר המפוארת של המקום שבו אנחנו חיים שיחקה תפקיד בהחלטה להדפיס את המגזין.

בזמן שחלף, דברים שהיו ראשוניים ומסקרנים הפכו אט אט למובנים מאליהם; ההתעסקות בסמליות ובהמשכיות התפתחה, וממשיכה להתפתח, לשאלות מורכבות יותר ומבוזרות יותר. מעבר לכך, ברמה הכי פרקטית: כבר מזמן מזמן יש לנו הרבה יותר קוראים ברשת מאשר בדפוס. כעת נראה נכון ומתבקש להשקיע את הזמן והאנרגיה הרבים שמופנים להפקת מהדורת הדפוס וללוגיסטיקה הכרוכה בהפצתה, ליצירת יותר תכנים מעניינים ורלבנטיים. נכון, יש נוכחות ויופי אחרים לעיתון הפיזי, שאולי יחסרו לחלק מכם וגם לי, אבל זה לא מספיק כדי להמשיך. מה גם שמבחינה כלכלית, כפי שכבר שיתפתי אתכם בעבר, מדובר בפרויקט לא רווחי. גם הפעלת המגזין אונליין דורשת משאבים, שעדיין אין לנו, אבל אני מקווה שיימצא המודל המתאים. כמובן שתמיכתכם תתקבל כתמיד בתודה ובהוקרה.  

את הגיליון הנוכחי אנחנו מקדישים לנושא הבוער ביותר שעל הפרק. גם זה משהו שהשתנה מאז ששפיץ יצא לדרך: בעבר הלא-מאוד-רחוק נהגו ישראלים בברלין להתבדח על "החדשות המשעממות" של ברלין ושל גרמניה; נהנינו מהלגיטימציה לעסוק במה שהתרגלנו להתייחס אליו כמשני בחשיבותו, אולי אפילו טפל. נדמה לי שדברים השתנו מעט. נבירה בעבר ובנושאי זהות עדיין לגיטימית כמובן, כמו גם ויכוח על הטלת מס על כוסות קפה חד-פעמיות, אך נראה שהתרחשויות השעה דוחקות בנו לעבור פאזה, להתבונן החוצה לא פחות משאנו מתבוננים פנימה, לוותר ולוּ במעט על פריבילגיית הצופים מן הצד, ספק כאן ספק שם.

"משבר הפליטים" מעלה שאלות במישורים וברבדים שונים, רבות מהן זוכות כמובן להתייחסות בכלי התקשורת. בגיליון החדש אנחנו מנסים, כרגיל, להתעמק בהיבטים היותר ספציפיים לחיבור בינינו לבין הזמן והמקום. במידה רבה, נקודת המוצא היתה אמירתו של נשיא המועצה המרכזית של יהודי גרמניה, כי במוקדם או במאוחר לא יהיה מנוס מהגבלת כניסתם של פליטים ממוצא ערבי, המביאים עימם מארצות מוצאם דעות אנטי-יהודיות ואנטי-ישראליות. ראשית ביקשנו לראיין את ד"ר שוסטר כדי לנסות ולהבין את כוונותיו. לשמחתנו הוא נענה. כמה ישראלים-כותבים בברלין התייחסו גם הם לנושא. השאלה שצפה ועולה היא האם לצד האתגרים מופיעות לפנינו גם הזדמנויות? האם נצליח לא לשכפל בצורה אוטומטית את חוליי המזרח-התיכון? לשמחתי משתתפים בגיליון גם שני ברלינאים-סורים: הטקסט של מוניס בוכארי פותח אותו, והצילומים של פיראס אלשאטר מוצגים לאורכו. מדובר בנוכחות סמלית בחלקה, סוג של תזכורת לכך שהדיאלוג אינו צריך להתקיים רק בינינו לבין עצמנו. אגב, בזמן העבודה על הגיליון פיראס הספיק להפוך לכוכב רשת עם סרטון שבו הוא מסביר מדוע הוא אופטימי לגבי סיכויי האינטגרציה של הפליטים. אני מודה לשניהם על ההשתתפות והרצון הטוב שהפגינו במהלך העבודה המשותפת.

אז כן, זהו הגיליון המודפס האחרון של שפיץ. ככל שזה תלוי בי, אין צורך להוסיף כינורות בוכיים ברקע, ואני מקווה שהבהרתי מדוע. אני רוצה להודות שוב מעומק לבי לכל האנשים הבאמת רבים מספור שבזכותם הגענו עד הלום. שפיץ הוא לפני הכל פרויקט תרבותי-חברתי-קהילתי — וימשיך להיות כזה גם בלי נייר.

לשאר הכתבות בפרויקט "אנו הפליטים"

שער גיליון 20. צילום: בועז ארד, עיצוב: אסתי אימברמן

שער גיליון 20. צילום: בועז ארד, עיצוב: אסתי אימברמן

תגובות