אנו הפליטים הסורים

מאמר אורח של מוניס בוכארי

קודם כל, איננו אוהבים שמכנים אותנו "פליטים". אנחנו עצמנו מכנים זה את זה "אנשים שלא מזמן הגיעו" או "מהגרים". עיתונינו הם עיתונים המיועדים ל"גרמנים דוברי ערבית"; ולמיטב ידיעתי, אין ומעולם לא הוקם מועדון חברתי כלשהו ששמו מעיד על חבריו כי הם פליטים.

פליט היה בעבר מישהו שנאלץ למצוא לעצמו מקלט בשל פעולותיו או בשל דבקותו בעמדה פוליטית מסוימת. אכן, נאלצנו לחפש לעצמנו מקלט; אבל לא ביצענו משהו קיצוני ורובנו אף לא חלם מעודו להחזיק בדעה פוליטית קיצונית כלשהי. איתנו השתנתה משמעותו של המונח "פליט". עכשיו "פליטים" הם אלה מאיתנו שהם כה חסרי-מזל עד שהגיעו ללא כלום לארץ חדשה ונגזר עליהם להיעזר בארגונים למען פליטים.

לפני שפרצה המלחמה הזאת, ביטאנו רגישות גדולה אף יותר לכינוי פליטים. עשינו כמיטב יכולתנו להוכיח לאנשים אחרים שאנחנו מהגרים ככל המהגרים. הצהרנו כי יצאנו מרצוננו ומבחירתנו החופשית אל ארצות אחרות, והכחשנו כי מצבנו קשור באופן כלשהו למה שקרוי "בעיות סוריות". כן, היינו "מהגרים" או "אנשים שלא מזמן הגיעו", שעזבו את ארצם מפני שביום בהיר אחד כבר לא היה זה לרוחנו להישאר במקומנו, או פשוט מסיבות כלכליות. רצינו לשקם את חיינו, וזה הכל. כדי לשקם את חייו, נדרש האדם להיות חזק ואופטימי, אז אנחנו אופטימיים מאוד.

אכן, נאלצנו לחפש לעצמנו מקלט; אבל לא ביצענו משהו קיצוני ורובנו אף לא חלם מעודו להחזיק בדעה פוליטית קיצונית כלשהי

למעשה, ראויה האופטימיות שלנו להערצה, גם אם אנחנו עצמנו מעידים על כך. סיפור מאבקנו נודע סוף סוף ברבים. איבדנו את ביתנו, משמע, את חיי היומיום המוכרים לנו. איבדנו את משלח ידנו, משמע את הביטחון שאנו מביאים תועלת כלשהי לעולם הזה. איבדנו את שפתנו, משמע, את טבעיות תגובותינו, את פשטות מחוותינו, את המבע הלא-מעושה של רגשותינו. הותרנו את קרובינו במזרח-התיכון, וטובי חברינו נרצחו, ופירוש הדבר הוא שבר בחיינו הפרטיים.

אף על פי כן, ברגע שניצלנו — ורובנו נזקקו להצלה יותר מפעם אחת — פתחנו בחיינו החדשים וניסינו לנהוג, במדויק ככל האפשר, לפי עצתם הטובה של מושיעינו. נאמר לנו לשכוח; ושכחנו מהר יותר מכפי שמישהו מסוגל היה אי פעם להעלות בדמיונו. הזכירו לנו בידידותיות כי הארץ החדשה תהפוך לבית חדש; ואחרי ארבעה שבועות בטורקיה או שישה שבועות בגרמניה, העמדנו פנים כי הננו טורקים או גרמנים. היותר אופטימיים בקרבנו אפילו נהגו להוסיף כי כל חייהם הקודמים עברו עליהם במעין גלות לא-מודעת ורק ארצם החדשה לימדה אותם עכשיו כיצד צריך להיראות בית באמת. נכון שאנחנו מתקוממים לפעמים כשאומרים לנו לשכוח את עבודתנו הקודמת; ובדרך כלל אנחנו מתקשים להשליך מאחורינו את האידיאלים הקודמים שלנו, אם אמות המידה החברתיות שלנו מוטלות על הכף. עם השפה, לעומת זאת, איננו מתקשים; אחרי שנה, האופטימיים משוכנעים כי הגרמנית השגורה על פיהם טובה כמו שפת אמם; ומקץ שנתיים, הם נשבעים חגיגית כי הם שולטים בגרמנית טוב יותר מבכל שפה אחרת, וכי הם בקושי זוכרים את הערבית שלהם.

נדמה כי איש אינו רוצה לדעת שההיסטוריה של הזמן הזה בראה סוג חדש של בני אדם — סוג של אנשים שאויביהם מכניסים אותם למחנות ריכוז, וידידיהם — למחנות מעצר

כדי להיטיב יותר לשכוח, אנחנו מעדיפים להימנע מכל רמז למרכזי קליטה או כליאה, שהם העבר שלנו כמעט בכל הארצות שעברנו בהן. מישהו עלול לפרש זאת כפסימיות או כהבעת אי-אמון במולדת החדשה. חוץ מזה, הרי נאמר לנו שוב ושוב כי איש אינו אוהב להקשיב לכל זה; הגיהינום כבר אינו עניין שבאמונה דתית או פנטזיה, אלא משהו ממשי כמו בתים ואבנים ועצים. נדמה כי איש אינו רוצה לדעת שההיסטוריה של הזמן הזה בראה סוג חדש של בני אדם — סוג של אנשים שאויביהם מכניסים אותם למחנות ריכוז, וידידיהם — למחנות מעצר.

אפילו בינינו לבין עצמנו, איננו מדברים על העבר הזה. במקום זאת, מצאנו דרך משלנו להתגבר על עתיד לא ידוע. מכיוון שכולם מתכננים ושואפים ומקווים, אז גם אנחנו. אבל מעבר לעמדות אנושיות כלליות אלה, אנחנו מנסים להבהיר את העתיד בצורה מדעית יותר. אחרי מנה כה גדושה של ביש מזל, אנו רוצים מסלול שאפשר יהיה לבטוח בו כמו באקדח. לפיכך, אנחנו משאירים מאחורינו את כדור הארץ על כל אי-ודאויותיו ונושאים עינינו לשמיים. הכוכבים — ולאו דווקא העיתונים — מספרים לנו מתי יובס אסד ומתי נהפוך לאזרחים גרמנים. הכוכבים הם, לדעתנו, יועצים אמינים יותר מכל ידידינו; אנחנו לומדים מהכוכבים מתי עלינו לאכול צהריים עם המסייעים לנו ובאיזה יום יהיו סיכויינו טובים יותר במילוי אחד השאלונים הרבים מספור שמלווים את חיינו הנוכחיים. לפעמים איננו בוטחים אפילו בכוכבים, אלא בקווי כף ידנו או בסימנים של כתב ידנו. כך אנחנו לומדים פחות על אירועים פוליטיים ויותר על העצמי היקר שלנו, אם כי הפסיכואנליזה יצאה קצת מן האופנה. הימים המאושרים יותר, כאשר גברים ונשים עשירים ומשועממים שוחחו על הפשעים הקטנים של ילדותם המוקדמת, עברו חלפו מן העולם. הם אינם רוצים עוד סיפורי רפאים; התנסויות אמיתיות הן הגורמות לעורם להצטמרר; אין עוד צורך לכשף את העבר; הוא מכושף דיו במציאות. לכן, למרות האופטימיות המופגנת שלנו, אנחנו משתמשים בכל מיני טריקים כדי להעלות באוב את רוחות העתיד.

אינני יודע אלו זיכרונות ואלו מחשבות ממלאים את חלומותינו בלילות. אני לא מעז לשאול, משום שגם אני הייתי מעדיף להיות אופטימי. אני מתאר לעצמי כי לפחות מדי לילה אנחנו חושבים על מתינו או זוכרים את השירים שפעם אהבנו. אני מסוגל אפילו להבין כיצד ידידינו שבצרפת, בזמן עוצר לילה, יכולים להעלות בדעתם מחשבות משונות הגורמות להם להאמין כי אנחנו לא רק "אזרחים לעתיד" אלא גם "נתינים של מדינת אויב". בשעות היום, אנחנו הופכים כמובן לנתיני מדינת אויב רק מבחינה "טכנית" — כל הפליטים יודעים זאת. אבל כאשר סיבות טכניות מונעות ממך לעזוב את ביתך אחרי רדת החשכה, ברור שלא קל להימנע מהשערות אפלות על טיב הקשר שבין עניינים טכניים למציאות.

monis

מוניס בוכארי Monis Bukhari

הטקסט שקראתם עד כה לא נכתב על ידי. הוא כלל לא נכתב על ידי סורי. למעט כמה שינויים קלים שערכתי בו, הטקסט הזה נכתב על ידי חנה ארנדט ופורסם ב-1943 בכתב העת "The Menorah journal" תחת הכותרת "אנו הפליטים"*. ארנדט מתארת בטקסט סירוב נפוץ בקרב יהודים שנמלטו מהנאצים לראות בעצמם "פליטים". לאחר שאיבדו הכל — את משפחתם, את המקצוע שלהם, את השפה שלהם — הם היו נחושים להסתגל לארצם החדשה מהר ככל האפשר ולהפוך לאזרחים "נורמליים". כעת אלה הם אנחנו, הפליטים הסורים בגרמניה.

חבר גרמני הקריא לי את הטקסט של ארנדט בספטמבר, עת "חגגתי" שנתיים בגרמניה. הוא עשה זאת בניסיון לומר לי "מוניס, אתה לא היחיד שהרגיש כך", בזמן שעמוק בפנים, דמעות של פחד היכו גלים באוקיינוס של חשכה.

ארנדט כתבה את הפחד שלה כפליטה בארה"ב לפני שבעה עשורים. אני קורא אותה היום כאילו כתבתי אני את המילים האלה בעצמי, כאילו כתב אותן כל אחד מהפליטים הסורים היכן שלא יהיו באירופה. יהודים או מוסלמים, אין הבדל כאשר אנשים נמלטים ממשטרים אפלים; אין הבדל כאשר הם הופכים לפליטים ששונאים להיקרא פליטים, מאבדים את זהותם ומנסים לעשות את הבלתי אפשרי — להפוך שוב לאזרחים "נורמליים".

*פורסם בעברית בתוך חנה ארנדט, "כתבים יהודיים" (תרגמה: איה ברויר. הנוסח שמופיע כאן עבר התאמות).

צילום: בועז ארד

רובנו נזקקו להצלה יותר מפעם אחת צילום: בועז ארד

לשאר הכתבות בפרויקט "אנו הפליטים"

 

תגובות