זכרון המקום

פליטים בגרמניה הם לא תופעה חדשה. גם הקריאה לדחותם אינה כזו. בשנות החמישים היא הושמעה אפילו כלפי פליטים גרמנים. כאז כך היום הדיון המתנהל בנושא ברחוב, בתקשורת ובבונדסטאג לא חף ממניעים נסתרים

מרחק רב מתוח בין ההמתנה הנינוחה בשדה התעופה שנפלד לשוטר המדפדף בדרכון הישראלי בחוסר עניין מופגן, לבין ההמתנה החרדה, אדומת העיניים, על כביש כפרי צר בואכה פאסאו על גבול אוסטריה; בין מטוס המשייט מעל לים התיכון, לבין סירה הנחבטת בגליו. על כתיבה ישראלית אודות הפליטים הנוהרים לגרמניה להכיר במרחק הזה. לישראלית או ישראלי יהודים החיים בברלין אין זיכרון ראשוני של פליטוּת, אלא רק זיכרון של זיכרון, לצד שכחה של זכרון הפליטוּת הנוספת, הנפקדת-נוכחת בהוויה הישראלית, זו הפלסטינית. יעיד על כך בין השאר השימוש השגרתי במילה "מחנה פליטים" בעברית כציון מקום אגבי, שאינו מצריך כל השתהות או מחשבה; כמו כפר, מושב, או עיירת פיתוח.

הפליטוּת בגרמניה של שנת 2016 הינה מוחשית ומיידית: שורות שורות של אהלים לבני כנף מצטופפות במבני הטרמינל של שדה התעופה לשעבר טמפלהוף בברלין. ההתנגדות של אזרחי ברלין לכל שינוי בשטח שדה התעופה נדחקה בפני בהילות הצורך של שיכון הפליטים, שכמיליון מהם לערך הגיעו לגרמניה בשנה החולפת. מיליון פליטים: מעט יותר מאחוז מאוכלוסיית המדינה כולה. הנס-פטר פרידריך, שר הפנים לשעבר מה-CSU, הצהיר כי בכל יום בחודשים האחרונים חוצה את הגבול הגרמני כמות אנשים המשתווה לאוכלוסיית עיירה קטנה. ניתן לחוש בכך בכל עיר, עיירה וכפר בגרמניה.

קריאות חשש מושמעות לגבי יכולתה של גרמניה לקלוט מספר כה רב של פליטים ולדאוג לצרכיהם ולצרכי ילדיהם. דאגה לרמת החיים הגרמנית ולכלכלתה הפורחת — כזו המשמשת תכופות ככיסוי על מידה מבישה של שנאת זרים — מתפשטת אט אט. במהרה היא הופכת למילים, שהופכות בתורן למעשים, וכך מוכתמת-נדלקת הארץ במדורות בוערות של משכנות פליטים.

השימוש בנשים הגרמניות כחפץ וכסמל לכבוד הלאומי עליו יש "להגן" מפני זרים הינו פסול מייסודו ונשען על רעיון דומה למאבק הנאצי ב"תועבת הגזע" (Rassenschade)

לאור הגלים האנושיים הללו, הנשטפים אל גבולות גרמניה, נשמעת הטענה כי המדינה הגרמנית שנוצרה לאחר המלחמה לא התמודדה מעולם עם מספר כה רב של פליטים: לא בשנות החלוקה הפנים-גרמנית, שבהן (במיוחד לפני אטימת הגבול בין מזרח-גרמניה למערבה בחומה ובגדרות) זרם בלתי פוסק של מזרח-גרמנים שטף מערבה; לא כשמהפכות והפיכות צבאיות שלחו גולים מבועתים מאיראן, צ'כוסלובקיה ודרום-אמריקה למדינה המערב-גרמנית; וגם לא בשנות התשעים, כשהתבקעותה של יוגולסביה הובילה לכאן רבבות בני אדם מבוהלים מקוסובו, אלבניה, בוסניה ושאר אזורי הבלקן.

עם כל ההבדלים בין גלי פליטים אלה, מקומות משכנם בגרמניה נותרו זהים: ראשית משוכנים הפליטים במחנות של צבא גרמניה המתכווץ. כשאלה מתמלאים, מופנים הבאים לאולמות ספורט, לבתי ספר, או אפילו למשרדי ממשלה ריקים (כפי שנעשה בבית העירייה הישן של וילמרסדורף בדרום מערב ברלין). למקומות אלה זיכרון ארוך, הכופר בטענה כי גרמניה מעולם לא נאלצה להתמודד עם מספר פליטים כה רב. מקומות אלה זוכרים את מלחמת העולם השנייה ואת שנות השקט הראשונות שלאחריה. הם זוכרים את מיליוני הגרמנים שמצאו בהם מקלט ראשון לאחר שנעקרו מבתיהם בשלזיה ובפרוסיה המזרחית (השוכנות ברובן בפולין של היום), כמו גם מחבלי הסודטים שבצ'כוסלובקיה, בעקבות המלחמה שהביאה גרמניה על העולם. בין 12 ל-15 מיליוני גרמנים הגיעו בתוך שנים ספורות לשתי המדינות הגרמניות – המזרחית והמערבית. למעשה אין כמעט בנמצא גרמנים שלפחות אחד מאבות אבותיהם לא היה חלק מאותו גל גירוש המוני; שלא היה פליט.

אם ניתן היה לדובב את מקומות המפלט, היה מתגלה ככל הנראה שהם העניקו מקלט ב-1945 לסביהם ולסבתותיהם של אלה הקורעים את גרונם כעת בזעקות "!Nein zum Heim"

כאז כך גם היום, אתרי קליטה אלה הינם חדרי לב היצוקים בבטון, המעניקים חיים הן לפליטים והן למדינה הגרמנית. כאז כך גם היום, לצד הציווי האנושי להעניק עזרה, תקפה גם התרומה המכרעת שכל גל פליטים הביא לכלכלה הגרמנית. לא ניתן לדמיין את הנס הכלכלי הגרמני של שנות החמישים ללא ידיהם העובדות של הסודטים, הפרוסים והשלזים. גם היום משוועת כלכלת גרמניה לידיהם העובדות (והמיומנות ברובן) של סורים, אפגנים ועירקים. אך אפילו שיקולי תועלת-כלכלית אלה, אשר הרחיבו במעט את מפרש ידיה של אנגלה מרקל בבואה לחבק את זרם הפליטים, נאלמים דום לנוכח שנאת זרים. גם בשנות החמישים נשמעו קולות אשר קראו לדחות מעל גרמניה את הפליטים – הגרמנים! – מחבל הסודטים, בשל תרבותם ואורחותיהם הזרות. כאז כך גם היום נאלצו השלטונות להפעיל מידה של תקיפות על מנת לשכן פליטים בכל כפר, עיירה ועיר.

אם ניתן היה לדובב את מקומות המפלט, היה מתגלה ככל הנראה שהם העניקו מקלט ב-1945 לסביהם ולסבתותיהם של אלה הקורעים את גרונם כעת בזעקות "!Nein zum Heim" (לא למשכן הפליטים!). אך אש הלהבות שאחזה ואוחזת באותם משכנות בהוירסוורדה, היידנאו ופרייטאל (Hoyerswerda, Heidenau, Freital) מכוונת לא רק על מנת לשרוף את זכרונם של אותם המקומות. האנשים המציתים את האש מבקשים לשרוף את זכרון המלחמה ולקחיה, המהווים את היסוד שעליו מושתתת הרפובליקה הגרמנית.

יסוד זה, שנוסח בשנת 1949 במילים עם כניסתו לתוקף של חוק היסוד הגרמני, תומך גם את הקרקע שעליה חיים הישראליות והישראלים בברלין ובשאר המדינה. כל ערעור שלו אמור לשלוח גלי רעידה גם לרגליהם. מעבר לגרוטסקה ההיסטורית שבדבר, ישראלים המוצאים דרכם להפגנות של "פגידה" ושאר מרעין בישין מגלים אמונה מפתיעה בחוזק התפרים הקושרים אותם לחברת הרוב הגרמנית. הם — אנחנו — מבקשים לשכוח שאנו מיעוט החי לצד מיעוטים אחרים, גם אם המיעוט הישראלי מסווה עצמו לעיתים בשלל דרכונים צבעוני כזנבו של טווס.

ישראלים המוצאים דרכם להפגנות של "פגידה" ושאר מרעין בישין מגלים אמונה מפתיעה בחוזק התפרים הקושרים אותם לחברת הרוב הגרמנית. הם — אנחנו — מבקשים לשכוח שאנו מיעוט החי לצד מיעוטים אחרים, גם אם המיעוט הישראלי מסווה עצמו לעיתים בשלל דרכונים צבעוני כזנבו של טווס

ערעור יסוד המדינה הגרמנית לא מגיע רק משוליים אוחזי לפידים בדרזדן, אלא לעתים ממרכז המפה הפוליטית. כבר בשנות התשעים ראו פוליטיקאים מימין ומשמאל צורך לרכך את חוק היסוד, על ציווי העזרה המוחלט לבני אדם במנוסה הכלול בו, על מנת לצמצם במעט את שטף הפליטים מארצות הבלקן. בזמן כתיבת שורות אלה שוקדים משפטנים גרמנים על ערעור נוסף שלו, על מנת לסכור את זרם הפליטים מהמזרח התיכון. במסגרת הטיעונים המושמעים בזכות ערעור זה ממלאים יהודים וישראלים תפקיד לא מבוטל. כך שואלים פוליטיקאים גרמנים אחדים, ועיניהם מתגלגלות השמיימה, אם כל אותם אפגנים, סורים ועיראקים הממלאים את המדינה יקפידו לא לעבור על הדיבר הראשון של החברה הגרמנית החדשה, האוסר על כל פגיעה ביהודים. הם מעלים גם את השאלה האם אותם פליטים – גברים מוסלמים ברובם, והרי בימינו מי שאומר "גבר מוסלמי" באירופה כאילו דיבר על בן-דודו של בן-לאדן – יידעו לשמור על זכויותיהן של נשות גרמניה. האם יידעו להקפיד על זכויות הלהט"בים, על שלטון החוק והסדר, על כל אותם ערכי "התרבות המובילה" – Leitkultur – התקפים כביכול באין מפריע בין הרי האלפים לים הבלטי.

זה מעט מפתיע, יש לומר, שדווקא זכויות הלהט"בים מובאות כמקרה המבחן המובהק לערכי גרמניה, זמן לא רב לאחר שתיקתה הרועמת של ממשלת גרמניה בדיון הציבורי אודות נישואי הגאים. במיוחד מפתיע הדבר, מאחר שאלה הם אותם פוליטיקאים עצמם, המחווירים ומסמיקים חליפות רק מהמחשבה על זוג גברים הניצב בפני פקיד רישום הנישואין – שלא לומר הכומר! – השולחים את גדודי הלהט"בים לשדה הקרב על ערכי גרמניה.

הדבר תקף גם בנוגע לזכויות הנשים, גם ודווקא אחרי אירועי ערב השנה החדשה בקלן, המבורג ומקומות אחרים. אין מקום למה שנקרא בגרמנית אזורים נטולי-חוק ("Rechtsfreie Zonen"), וניתן רק להעריך את האופן שבו רוב מנהיגי גרמניה ונציגי גופי שמירת החוק הגרמניים נמנעו מהתלהמות במאמציהם שאירוע דומה לא יישנה. יש גם לקוות שמבצעי הפשעים הללו ייתפסו ויענשו. אך אופי הדיון הציבורי שהתפתח בעקבות האירועים מוסיף חטא על פשע ומפקיע את גופן הפרטי של הנשים שהותקפו על מנת להציגו כמטפורה לחילול גוף האומה הגרמנית. השימוש בנשים הגרמניות כחפץ וכסמל לכבוד הלאומי עליו יש "להגן" מפני זרים הינו פסול מייסודו, ונשען על רעיון דומה למאבק הנאצי ב"תועבת הגזע" (Rassenschade), אשר כוון כנגד היהודים הזוממים לחולל את גוף האומה הגרמנית ולהשחיתו.

היכן היו כל אותם מגיני זכויות האישה לאחרונה, בשעה שמפלגת ה-CSU הבווארית ביקשה מנשות גרמניה להישאר בבית ולטפל בילדים בתמורה לתמיכה ממשלתית? האם קולם נשמע במאבק הפרלמנטרי סביב חוק אשר היה אמור לאזן במעט את הדרתן הכמעט מוחלטת של נשים משכבת ההנהלה של החברות הגרמניות הגדולות?

צילום: פיראס אלשאטר Firas Alshater

צילום: פיראס אלשאטר Firas Alshater

זוהי ציניות פוליטית במיטבה. הרי אלה המבקשים להניח את המיעוטים בגרמניה כשקי חול מול שטפון הפליטים — לא דואגים באמת ובתמים בימים כתיקונם לזכויות של קבוצות אלה. מדובר בנוהג פוליטי מוכר בגרמניה ומחוצה לה: השימוש בקבוצת מיעוט אחת על מנת לחבוט בקבוצת מיעוט אחרת ולהשחיר את פניה. מדובר בהוקעה מוסרנית ממניעים פוליטיים, בשמם של ערכים כלל-גרמניים לכאורה.

לעתים לובש הנוהג הזה צורות מעט קומיות. כך נשמעים צקצוקי לשון רמים במערב גרמניה לנוכח הפגנות "פגידה" והריבוי היחסי של התנכלויות ופגיעות בפליטים בפרט ובזרים בכלל בחבלי מזרח-גרמניה לשעבר. חוסנם המוסרי של ה"אוסיס", המזרח-גרמנים, מוטל לפתע בספק. "רק עשרים וחמש שנים עברו מאז האיחוד", מנידים מערב-גרמנים רבים בראשם, "וכבר שכחו במזרח את מצוות הסולידריות". הפלא ופלא: הפליטים עוברים כאן מהפך מושלם, מאיום מוחשי ומיידי על ערכי גרמניה, למין מוגן בפני עצמו; למקרה מבחן למוסר הגרמני.

מי שייצא לשוטט בעיר האוהלים הלבנה שמוקמת בטמפלהוף, ימצא ליד מסלול הגישה המוביל לטרמינל שלט המעיד שבמקום זה התאספו פליטים יהודים בדרכם מערבה. לא רבים יודעים כי המטוסים אשר נחתו בברלין בימי המצור הסובייטי על חלקה המערבי של העיר בסוף שנות הארבעים, לקחו עימם בדרכם חזרה למערב-גרמניה פליטים יהודים. פליטים אלה היו מעט הניצולים מהקהילות היהודיות במזרח אירופה שהתקבצו בעיר הבירה לשעבר של הרייך השלישי. אל מול השלט ליד מסלול הגישה נסגר לרגע המרחק: על אדמת טמפלהוף מתערבבים סימני הפליטוּת החקוקים בה: היהודים, הסורים, האפגנים, העיראקים.

לישראלית או ישראלי יהודים החיים בברלין אין זיכרון ראשוני של פליטוּת, אנחנו צעירים מדי לשם כך. אך לנוכח שורות האוהלים הארוכות, בתוך ההאנגר הקפוא של שדה התעופה, עולה וצפה מחשבה מטרידה המזהירה שאולי אנו צעירים מספיק על מנת לחוותה בשנית, אם לא בברלין, אזי במקומות אחרים.

עפר ולדמן הוא מוזיקאי ודוקטורנט להיסטוריה של הספרות המזרח-גרמנית באוניברסיטה העברית ובאוניברסיטה החופשית בברלין. כותב ב-Deutschlandradio Kultur

תגובות