היא הרי לא עזבה סתם, נכון?

אני לא מצליח להבין אם סבתא היתה ציונית, מהגרת עבודה או פליטה

שבוע-שבועיים לאחר שנחתנו בברלין, אני ומשפחתי, אבא שלי הרים לי טלפון ואמר שהוא דיבר עם איזה דוד שאמר לו שמסתבר שאני גר חמש דקות הליכה מהבית שבו סבתי, אימו, העבירה את מיטב שנותיה בעיר הגדולה. מעולם לא אהבתי את סבתי, והיא בתמורה מעולם לא הפגינה אהבה כלפיי, אבל לקחתי את הכתובת, פתחתי גוגל מפס, ובאמת, אחרי שבע-שמונה דקות הליכה עמדתי מול בית ילדותה.

יותר מלבהות ולצלם את הבית הדי מכוער הזה לא היה לי מה לעשות שם, וכבר עמדתי ללכת, אלא שאז שמתי לב לשתי אבני-נגף זהובות שנקבעו לצד שער הכניסה לבניין. על צמד האבנים הופיעו שמותיהם של בני זוג יהודים, שכמו רבים וטובים אחרים ירדו בתחנת הרכבת אושוויץ-בירקנאו ולא חזרו. עם גילוי האבנים נהיה לי קצת יותר מעניין, ודמיינתי את סבתא שלי דופקת על דלת דירתם של בני הזוג בחורף 33' עם מזוודה ומעיל, ומודיעה תוך חיבוק ממושך "נה יה… אני עוזבת לפלשתינה".

המחשבה העלתה בי ריגושון קליל, אבל לא יותר, ועכשיו כבר באמת הייתי מוכן ללכת. אלא שאז הגיעה גברת זקנה ששאלה אותי "ואס זוכן זי?", והסברתי לה שאני לא זוכן שום דבר ורק באתי להביט בבית של סבתא שלי מלפני המלחמה. הגברת שאלה אם הנאצים הספיקו לקחת את סבתא, ואני עניתי שלא, שהצליחה לעזוב בזמן. "היתה חכמה", אמרה הגברת בחיוך, ואני לא הבנתי אם חייכה בגלל העובדה שניצלה או בגלל שלא גמרה כמו השניים פה למטה על האבנים, אבל פשוט הנהנתי ואמרתי "כן, חכמה". הגברת הציעה שאגיש בקשה לקביעת אבן נגף על שמה של סבתי מול הבית. הסברתי שסבתי מתה בשיבה טובה ולא בגלל הנאצים, והיא אמרה "מה זאת אומרת? היא הרי לא עזבה סתם, היא עזבה כי הבינה שמשהו עומד להתרחש, נכון?"

האמת שלא לגמרי ידעתי מה להשיב, כי בגירסה שאני מחזיק, סבתא שלי עזבה את גרמניה בשביל אהבה. "לא רק למי שנרצח או ברח ממש במלחמה מגיעה אבן זהובה", אמרה הגברת, "גם למי שהשכיל לברוח בזמן". הבטחתי שאבדוק את העניין, והיא אמרה "תבדוק, אין סיבה שלא תהיה פה אבן לסבתא שלך". מעט מבוהל מלהט ההנצחה של הגברת, בירכתי אותה ב"צ'וס, שונן טאג נוך", והיא ענתה לי "שלום!"

התקשרתי לאבי, סיפרתי לו על האפשרות להקים גלעד קטן בדמות אבן נגף זהובה עבור אימו, ושאלתי אותו אם כל הסיפור על הרומן הלוהט ומפעל הכפתורים הוא באמת הסיבה האמיתית שבגללה סבתא עזבה את גרמניה

גיגלתי את המילה "שטולפרשטיינה" ולא הצלחתי ממש להבין אם הגברת צדקה או לא. הכל תלוי בעצם בסיפור האמיתי של סבתא שלי. אני ידעתי שבשנת 32' היא פגשה במקרה את סבא שלי, שזה עתה חזר מהמכבייה הראשונה בפלשתינה, משולהב לעלות לארץ. השניים התאהבו, ובשבועיים מלאי תשוקה הוא הצליח לשכנע אותה לעלות איתו לארץ. כך שמייד כשחזר לעיר הולדתו פרנקפורט, מכר את מפעל הכפתורים הקטן שלו — ועם הכסף קנה לה ולו סרטיפיקטים לארץ. והשאר היסטוריה, כמו שאומרים. למרות שזו הגירסה שאני מכיר, אני מודה שקצת קשה לי לדמיין את סבתא שלי בפרץ תשוקה סוער, שכן הפרץ והסער היחידים שאני זוכר ממנה היו כשהיתה גוערת בי שאשב בשקט בזמן שגהרה על שולחן עבודתה והיתה מנחיתה חותמות אדירות על מסמכים רשמיים (העור המידלדל שמתחת לסנטרה היה מיטלטל אז ממש). אבל יותר מזה, קשה לי לדמיין שבשנת 33' קצת זיונים וציונות שכנעו אישה רציונלית כמוה לעזוב עבודה, דירה ומשפחה בשביל כמה ביצות וטרשים בלבנט הפלשתיני.

אז התקשרתי לאבי, סיפרתי לו על האפשרות להקים גלעד קטן בדמות אבן נגף זהובה עבור אימו, ושאלתי אותו אם כל הסיפור על הרומן הלוהט ומפעל הכפתורים הוא באמת הסיבה האמיתית שבגללה סבתא עזבה את גרמניה. אבא שלי שתק כמה שניות ואז לחש בעצבנות "תגיד, על מה אתה מדבר?! מה קשור מפעל הכפתורים? מאיפה הבאת את הסיפור הזה בכלל? הסיפור הוא שבשנת 35', לא 33', סבתא עבדה בבית מסחר גדול, והבוס שלה, שכנראה הבין לאן נושבת הרוח בגרמניה, קנה לה מבלי לשאול אותה סרטיפיקט לפלשתינה. והיא עלתה — זה כל הסיפור. את סבא היא פגשה בארץ. הוא חיפש מזכירה למפעל הכפתורים שלו, וכנראה שהיא עשתה עליו רושם טוב. והשאר היסטוריה, כמו שאומרים".

כבר שמעתי גם את הגירסה הזאת בעבר, אבל נבוך כמו אז — לא הבנתי כלום. המתנתי עוד רגע על הקו, נתתי לשתיקה להתמוסס, ואז שאלתי: "אוקי, סורי אבא, לא התכוונתי לעצבן, ובכל זאת, מה היית אומר הסיבה שסבתא עלתה לארץ?" "מה זאת אומרת?! כרגע סיפרתי לך את הסיפור, יש משהו לא ברור?", השיב אבי, ואני אמרתי שאני לא יודע, שאולי אין בעיה פה, אבל משהו פשוט לא מסתדר לי בסיפור. "לא מסתדר? מה הבעיה אני לא מבין?", הוא התפרץ, אז אמרתי שאולי כלום, שאולי הכל ברור בעצם והבעיה אצלי, אבל אני לא מצליח להבין אם סבתא היתה ציונית, מהגרת עבודה או פליטה, ואבא שלי כבר רתח מעצבים ואמר שנדבר בשבוע הבא.

לא דיברנו בשבוע הבא, ולמעשה, עד היום, שנתיים לאחר מכן, לא החלפנו עוד מילה בנושא. כנראה שאני צריך להשלים עם העובדה שלעולם כבר לא אדע מה באמת גרם לסבתי לרדת ארצה. אין לי דרך לחזור בזמן, וממילא אפילו את ההווה די קשה להבין. הרי גם כעת, כשאני צופה בסרטונים של שיירות הפליטים החוצות את אירופה ברגל ובמשאיות, ורואה את המוני ההורים והילדים, לעיתים מחייכים למצלמות ולעיתים בוכים, אני לא מצליח לקרוא דרך פניהם אם הם פליטים, מהגרי עבודה, או פשוט "חכמים" שהקדימו להבין לאן הרוח נושבת. ובעיתונים אני קורא על "משבר הפליטים" ולא יודע בדיוק אם מדובר על משברם של הפליטים עצמם, או במשבר שבעיית הפליטים יוצרת. ואין בי את השכל ההיסטורי להבין לאן כל זה הולך, איך זה נוגע לי ממש, ומה עלי לעשות.

מה שכן, מבלי לדעת בדיוק למה, אני בהליכים מתקדמים להנציח את שם סבתי ברחוב שאני עובר בו כל יום בדרך להביא את בני הבכור לבית הספר.

stopler

(לאבני הנגף המצולמות אין קשר למאמר)

דורון המבורגר הוא הבעלים של חנות הספרים טופיקס בנויקלן

 

תגובות