למה לי? אני לא אתם ואתם לא מעניינים אותי

מדוע המועצה המרכזית של יהודי גרמניה מעלה בתפקידה כגוף העליון המייצג את יהודי גרמניה

שותת דם: ארבעים שנות נגינה בכינור, נקווים שם לשלולית קטנה ליד נעליי (…) אני אמחה… בהחלט אמחה…
צופה מבוהל במוות: אבל בפני מי? בפני מי תמחה על מותך? הלוא זו שאלת השאלות: בפני מי תמחה?!
(חנוך לוין, „הילד חולם", 1986)

בשנת 1939 עגנה האונייה "סנט לואיס", שעל סיפורה מבוסס המחזה המצוטט לעיל, לחופי קובה. בשל התנגדות השלטונות בקובה לאפשר לכ-900 הפליטים שהיו על סיפונה לרדת לחוף, נדרשה התערבות של ממשלת ארה"ב. כשגם זו לא הועילה, ומשום שהפליטים לא הצליחו לגייס מספיק כסף כדי לקנות את זכותם לקרקע יציבה, נאלצה ה"סנט לואיס" לשוב על עקבותיה, אל היבשת המדממת שממנה באה. בשלב זה, עדיין ב-1939, הסכימו בלגיה, הולנד, צרפת ואנגליה לחלוק ביניהן את הפליטים היהודים מגרמניה הנאצית. אולם עד תום המלחמה שממנה נמלטו ואליה הוחזרו, נספו רוב רובם של העוגנים בהולנד, בלגיה וצרפת, לאחר כיבוש מדינות אלה על-ידי גרמניה.

רב החובל: …הוא (הילד) עלול להקים רעש, לאבד שליטה. הילד מסכן לי את הכל.
האם: הוא ילד נבון. הוא שולט בעצמו. הוא ראה את אביו נרצח אתמול מול עיניו ושתק.
רב החובל: הוא לא ישתוק כשתיגע הסכנה בחייו שלו.
האם: (…) אתה יודע שאם נישאר כאן – נמות. שים רגע את עצמך במקומנו.
רב החובל: למה לי? אני לא אתם ואתם לא מעניינים אותי.

המועצה המרכזית של יהודי גרמניה מעלה לאחרונה בתפקידה כגוף העליון המייצג את יהודי גרמניה, כשיצאה בהכרזות הרות-אסון בטווח הקצר והארוך.

ראשית יש לומר, שהאמירה שלפיה לא יהיה מנוס מקביעת סף מקסימום לכמות הפליטים המוסלמים-ערבים שנכנסים לגרמניה, היא פשוט לא פרקטית. הדיונים האינסופיים בשאלת קבלת או דחיית הפליטים מתעלמים מהמציאות בשטח: לאן יגורשו הפליטים שגרמניה תסרב לקבל – ליוון? לטורקיה? למדינה האסלאמית? או שאולי נדמה למישהו שאפשר לירות בהם ישר על חופי יוון? יש לי תחושה שאנשים שבורחים מדאעש מוכנים לקחת את הסיכון של מוות על החוף.

עכשיו, בואו נדבר על מוסר.

האינטרס של יהודי העולם להתבצר בתוך התפישה היחידנית של השואה במקום להכיר בתפישה האוניברסלית הוא אינטרס נבזי במיוחד. זהו הצורך להשתייך להגמוניה ולא להכיר בעובדת היותנו מיעוט. אותה הכחשה, אגב, הובילה את הגלגול הקודם של המועצה של יהודי גרמניה, "התאחדות היהודים של הרייך", להפציר ביהודי גרמניה שלא לעזוב את שטחי הרייך ב-1933. גם אז ראו יהודי גרמניה בעצמם חלק מהעם הגרמני ולא בני מיעוט.

העניין הוא שהתפישה היחידנית עבדה: העולם בחר להדגיש את שואת יהודי אירופה יותר משואות אחרות שהתרחשו ומתרחשות ברחבי העולם. בעקבות הבחירה הזו היהודים הפכו לסמל וקיבלו תפקיד היסטורי: הם אמורים להיות הפה של כל המושתקים, להנהיג את המחנה, לעמוד בשביל המיעוטים הנרדפים שעוברים את הזוועות שעברו היהודים כשלא היה מי שייעמד עבורם. למען האמת, התפקיד הזה לא ניתן לנו רק על ידי העולם; הוא ניתן לנו, היהודים בהווה, קודם כל על-ידי יהודי העבר. הוא ניתן לנו על-ידי כל אחד מהפליטים שנשלחו חזרה לתופת האירופית על סיפון הסנט לואיס, על-ידי כל אחד מבני משפחותינו הרצוחות שמתהפך בקברו מול שוויון-הנפש שיהודים מפגינים היום כלפי סבל אנושי.

הכחשת העובדה שגם היהודים הם מיעוט הובילה את הגלגול הקודם של המועצה, "התאחדות היהודים של הרייך", להפציר ביהודי גרמניה לא לעזוב ב-1933

התכחשות לתפקיד זה, הפרדה בוטה של המיעוט היהודי בגרמניה ממיעוטים אחרים, היא המעילה הראשונה של המועצה המרכזית של יהודי גרמניה בתפקידה. השלכותיה כבר כאן: כשפעילי ימין קיצוני תוקפים מהגרים ברחובות דרזדן, הם לא מבקשים תעודה מזהה קודם. כך הוכו החודש שני פלסטינים-ישראלים שדיברו עברית וערבית, וזה יכול לקרות לכל מי שאינו נראה גרמני או סתם מדבר עם מבטא. תשאלו את האם המזרח-אירופאית שהיא ובנה ספגו השפלות ושתן של נאו-נאצים ברכבת הרינג.

המעילה השנייה בתפקיד היא כאשר המועצה המרכזית מיישרת קו עם מדינת ישראל במשוואה המסוכנת שלפיה יהודים=מדינת ישראל. בלבול המושגים המכוון של ממשלות ישראל נועד להוציא את המחאה נגד הכיבוש אל מחוץ לחוק, ליצור מצב שבו קיים טשטוש מוחלט בין אנטישמיות לביקורת פוליטית על מדיניות ישראל.

משוואה נוספת שמתפשטת במרץ היא זו שלפיה מוסלמים=דאעש, או לכל הפחות מוסלמים=אנטישמיות. הבעיה עם שתי המשוואות האלה היא שאם הן מטורטרות מספיק בתקשורת, הן משפיעות על המרחב. הראשונה מגבירה את האנטישמיות באירופה, והשנייה דוחקת מוסלמים לשולי החברה, אל ארגונים קיצוניים שנכנסים לזירה ומספקים מעגל שייכות שמפצה על הדחייה מחברת המיינסטרים. כשהמועצה המרכזית של יהודי גרמניה דורשת להגביל את כמות הפליטים המוסלמים-ערבים, היא מיישרת קו עם שתי המשוואות המסוכנות הללו.

לסיום, אי-אפשר שלא לדבר על קלן. אם יש דבר אחד שנמצא בבסיס הבעייתיות של המערב הנאור, זו העובדה ש"נאורות" בשיטתה הקיימת היא משאב מוגבל, או אם תרצו משחק סכום אפס. מדוע הטרדות מיניות במרחב הציבורי נפוצות יותר במדינות "המתפתחות" (כך מכנה אותן המערב), או שיעור האנאלפביתים גבוה יותר? חשוב להזכיר בכל דיון בנושא, שאירופה הקריבה את הקידמה של חבלי ארץ חיצוניים לטובת הקידמה שלה. במילים אחרות, כדי שנוכל לשבת באוניברסיטה נחשבת בברלין ולדבר באקדמאית על פליטים, מקומות אחרים היו צריכים להישדד מאוצרותיהם, ערכיהם ותרבותם. מול הפיצול הזה בחלל ובזמן מוחה הטרור (וכן, האירועים האיומים בקלן גם הם טרור). אתם לא יכולים להיות גזענים אלימים בעיראק וברואנדה, אבל נאורים בפריז ובברלין, אומר הטרור. הוא מאלץ את אירופה לשמוע את הקול האלים שהתאמצה במשך עשורים להדחיק ולהסתיר, לשלוח אל מעבר לבוספורוס. השארנו חצי עולם לפגר מאחור כדי שנוכל לסחור בנשק, לקנות סמרטפונים ולהתהדר באקדמיה איכותית. להתנהלות הזאת יש מחיר כבד – והפליטים הם רק תזכורת לכך.

מושל האי (לעיתונאים): הייתי רוצה להיות רועה עיזים עני. הייתי אומר אז "כן" לכל העולם, מה היה עולה לי להיות אנושי? הייתי בעד לחלק הכל לכולם – כלום לא היה על חשבוני. אבל אני אומר "לא". אינני רועה עיזים, אני מושל האי. מישהו מוכן להתחלף איתי?
נוסעת פוחדת: איך להעביר לך, אדוני המושל, את הפחד שלי למות?! איך להעביר, באיזה חוט, מאדם לאדם, את הפחד למות?!
מושל האי: כן, הפחד למות, הפחד, מי לא מכיר את הפחד למות. נתפלל למענכם.
סנט לואיס בנמל הוואנה, קובה, יוני 1939 (צילום: ויקיפדיה)

סנט לואיס בנמל הוואנה, קובה, יוני 1939 (צילום: ויקיפדיה)

תגובות