מועדון הלוזרים

בתוך ה"שוקו-לאדן", אחד הסקווטים הגדולים והוותיקים בעיר, מסתתר מועדון פולני חתרני וגבה-מצח, ששם לו למטרה לפעול ״נגד תרבות ההצלחה ולמען הזכות לכישלון״

סקווטים הם כידוע נושא חם בברלין, אם כי ככל שהעיר מתפתחת נושא שגם הולך ומתקרר. רובם נולדו בזכות אי-הסדר המשפטי והארגוני ששרר במזרח ברלין אחרי האיחוד, ורובם כבר התפרקו. סיפורי ההצלחה בתחום האפור הזה מעטים ביותר, אולם יוצא מן הכלל – בעיקר לאור סיפורו הפתלתל – הוא השוקו-לאדן ברובע מיטה.

הבית עצמו, ברחוב Ackerstraße 169, נבנה במקור בשנת 1881, כבית חרושת לשוקולד ומעליו דירות להשכרה לפועלים. המבנה מוכר כבית לשימור בזכות הארכיטקטורה הטיפוסית לאותה תקופה, ששילבה תעשייה ומגורים באזורים הנחשלים של ברלין דאז (החצרות ההקשיות המפורסמות נבנו על פי עקרון דומה, אם כי בהשקעה גדולה יותר באיכות החיים של הדיירים). אחרי המלחמה המפעל ננטש, וכמו מבנים רבים במזרח גרמניה, הוא לא שופץ. הכלכלה הסוציאליסטית מנעה כל אפשרות להשקעה פרטית מצד אחד, בשעה שלמדינה השתלם יותר לבנות שיכונים זולים מצד שני. לאחר נפילת החומה, משכו אותם מבנים נטושים צעירים שחיפשו נדל״ן זול לפעילות שאינה מסחרית בעיקרה. כך הגיעו למבנה בשנת 1990 כעשרים סטודנטים, רובם אמנים, שביקשו למצוא לעצמם מקום משותף למגורים וליצירה.

שנה לאחר מכן הוקמה עמותה, לצורך הסדרת השימוש במבנה בצורה חוקית. בהשראת ייעודו המקורי של המבנה כמפעל לשוקולד (Schokoladenfabrik), ניתן לו השם ״חנות השוקו״ (Schokoladen).

עד מהרה הפך המקום מוקד ליצירה תרבותית תוססת. אמנים פלסטיים, כותבים ואמני במה מצאו את מקומם במתחם החדש, כשוכרי משנה של עמותת שוקו-לאדן. עם השנים, אלו שהתבססו המשיכו הלאה, ופינו את מקומם ליוצרים צעירים מהם. תומאס אוסטרמאייר למשל, בימאי ומנהל אמנותי בתיאטרון המבוסס Schaubühne, החל את דרכו ביוזמת התיאטרון שהתארחה בשנות התשעים העליזות בשוקו-לאדן. גם ערבי קריאה, הופעות מוזיקה, תערוכות ומפגשי תרבות אחרים מילאו את החללים שמתחת לדירות המגורים, שהושכרו בזול לאמנים.

עם השנים השתנתה האווירה בברלין – סקווטים רבים נסגרו ופורקו וגם עתידו של השוקו-לאדן הוטל בספק. העמותה הסדירה אמנם את מעמדה כשוכרת, אבל המבנה התגלגל לרשות יזם גרמני, שביקש לממש את הפוטנציאל שלו. כדי לעודד השקעות המשביחות את ערך הנדל״ן, מאפשרת המדינה לבעלי נכסים לחייב את השוכרים לצאת מן המבנה אם נדרש במקום שיפוץ יסודי, שאף מאפשר עדכון של שכר הדירה. העמותה סירבה להתפנות לצורך השיפוץ, וניהלה מאבקים משפטיים ארוכים בשבע השנים האחרונות. במקביל פנו אמנים רבים – בעיקר כאלה שנהנו מתמיכת העמותה בעבר – וביקשו את התערבות מדינת המחוז ברלין לצורך הצלתה.

בפברואר 2012 תם זמן המשחקים. כל בתי המשפט שעסקו בנושא דחו את עמדת העמותה וחייבו אותה להתפנות ב-22 בחודש. לכולם היה ברור שאם שמירת החוק תחייב שימוש בכוח משטרתי, זה יקרה גם בשוקו-לאדן, כפי שנעשה בסקווטים אחרים. מסיבות פרידה נרגשות אורגנו במתחם ונראה היה ש-22 שנות פעילותו מגיעות אל קיצן.

אולם ברגע האחרון ממש, בלילה שלפני הפינוי, הודיעה מדינת ברלין שהיא מוכנה ומתחייבת לפצות את הבעלים החוקיים בקרקע שוות ערך, חלופית, בתמורה לוויתור על המבנה. הבעלים הסכים וכמה שבועות אחר כך כבר עבר המבנה לחזקת קרן שוויצרית, שהחכירה אותו לעמותת שוקו-לאדן. כעת פועלים אנשי העמותה לשיפוץ המבנה המתפורר, מתוך הודאה שלמעשה השיפוץ היה נחוץ מלכתחילה.

האם בכך תמו צרות המקום? לא לדעת כולם. יוזמת התיאטרון הוותיקה, שפעלה במקום במשך ארבע־עשרה שנים, נאלצה לעזוב דווקא אחרי המכירה וההחכרה. לטענתם, ראשי העמותה החלו להתנהג עם שוכרי המשנה כמו בעל בית רגיל, בצורה שלא איפשרה להם להמשיך את פעילותם הוולונטרית. ״זה מה שקורה כשהמשתלטים על בית נטוש הופכים לשליטים״, מסרו פעילי התיאטרון ביולי 2012, כאשר עזבו את המתחם.

פיוטר מורדל ואדם גוסובסקי צילומים: Darek Gontarski

פיוטר מורדל ואדם גוסובסקי צילומים: Darek Gontarski

החיבור האישי שלי לשוקו-לאדן נולד מכיוון אחר, דרך יוזמה פחות מפורסמת שפועלת במבנה – ״מועדון הלוזרים הפולנים״, שנוסד כבר ב-2001, אבל הגיע לשוקו-לאדן רק ב-2007, לאחר שנאלץ לפנות את מקומו הקודם בטורשטראסה. המקום הצנוע מהווה נקודת מפגש לקהילה תוססת, חתרנית וקצת מוזרה. מה שמעניין הוא, שלכל אירוע מגיעים טיפוסים מסוג קצת שונה, כך שהמקום מקבל אופי חדש לפי סוג האירוע. יש אנשים שמגיעים לשם רק פעם בשנה, בסילבסטר. הם יוצאים בהתחלה למקומות אחרים, או נפגשים עם חברים בבית, אבל אחרי חצות מתחילים לזלוג לאט־לאט למועדון, כדי להגיד "שנה טובה" לאנשים שלא ראו כל השנה. יש אנשים שמגיעים רק למסיבות, ויש שמגיעים רק לערבים מיוחדים – הרצאות, סרטים וכדומה. יש שמגיעים בהתחלה ונעלמים מהר, כי צריך לקום מוקדם בבוקר, ויש שמגיעים רק כשסוגרים, כדי לשיר עם הפסנתר שירים של מרלנה דיטריך ופרנק סינטרה. לא שאנחנו באמת יודעים לשיר, אבל כשפיוטר מורדל ואדם גוסובסקי, שני הפולנים שמפעילים את המקום, מסבסדים את הבירה, זה גם לא ממש משנה. הם האחרונים שנותרו מדור המייסדים של שנות התשעים, מאותה קהילה ראשונית של פולנים בברלין, שממנה צמח המועדון.

המקום שם לו למטרה לפעול ״נגד תרבות ההצלחה ולמען הזכות לכישלון״, כפי שמספרים במבטא פולני כבד אדם ופיוטר. אבל בפולנית, הם מדגישים, יש למילה ״לוזר״ משמעות אחרת, עם יותר כבוד. מישהו שהוא מוכשר מדי בשביל החברה האנושית, מישהו כל כך מיוחד, שכבוד בשבילו להיכשל, להידחות על ידי הממסד. מכל מקום, ברור שהכוונה אינה ללוזרים במובן של שמעון פרס – הלוזרים הפולנים, אם הם בכלל לוזרים, גאים להיות כאלה.

פיוטר ואדם בעצמם לא בטוחים לגמרי מה הם רצו ורוצים להשיג עם המועדון. ״ברמה הרצינית, אנחנו רוצים נורמליזציה של היחסים עם הגרמנים, שעדיין מחזיקים בהרבה קלישאות וחצאי- אמיתות. ברמה החצי-רצינית, אנחנו רוצים סלון שבו נוכל לפתור את המצוקה החברתית שלנו, משום שכמהגרים אנחנו נמצאים בשולי החברה. וברמה הלא- רצינית, אנחנו צריכים מקום שבו נוכל לממש את הרעיונות המופרעים שלנו״, מסביר לי פיוטר לאחר חשיבה ממושכת ומאומצת. ובשורה התחתונה? אני שואל. הוא מקמט את מצחו שוב, וקובע לבסוף: ״אנחנו רוצים לחבר בין אנשים בחברה הקרה הזו שבה אנו חיים״.

luzerim_2

השאלה הגדולה היא לאן יתפתח המועדון עכשיו, אחרי הסדרת מעמדו החוקי. האם יישאר מוזנח ומקסים? בחודשים האחרונים, אדם ופיוטר הספיקו לשפץ קצת את המקום, על חשבונם, וכבר יש איזו הרגשה אחרת, כאילו הוא הופך לעוד מקום מעוצב כמו אינספור אחרים במיטה. אוכלוסיות אחרות, אנשים שפעם לא נכנסו (ואם נכנסו, לא נשארו), מגיעים עכשיו למועדון. אולי האופי המחתרתי לא יכול להאריך חיים הרבה אחרי סוף המחתרתיות האמיתית. למען האמת, אני כותב על המקום ברגשות מעורבים, כי אחד הדברים שהחזירו אותי למועדון שוב ושוב בשש השנים האחרונות, הוא היעדר הישראלים במקום. גם יהודים ״מוחצנים״ כמעט ולא באים, אם כי המועדון העמיד את עצמו פעם לרשות מסיבת פורים קטנה. בשיחה על בירה מספר לי פיוטר שפעם, בתחילת שנות האלפיים, היה ישראלי אחר שבא קבוע למועדון, אבל הוא נעלם ולא שב. נחמד לבוא למקום שבו עוד אין סטיגמה על הישראלים, מקום שבוא אתה לא צריך להרגיש לא נעים בגלל שטויות שישראלים אחרים עושים או אומרים, מקום שבו אף אחד לא שואל אותך ״על הסצנה הישראלית בברלין״ ולא מצפה ממך להגשים איזו תדמית שממציאים העיתונים הגרמנים.

סוף הלילה, פיוטר ואני יושבים על בירה אחרונה. הוא מלובלין וכנראה שכמו למיליוני פולנים אחרים כיום, גם לו יש שורשים יהודיים שהוסתרו ונשכחו. כך לפחות הוא משער. "תגיד", אני שואל אותו, "מה דעתך שיהיה בברלין גם מועדון של הלוזרים היהודים?" "תחשוב על משהו מקורי יותר", הוא אומר לי ומרוקן את הבקבוק, "יש כבר מספיק לוזרים בברלין".

יואב ספיר חורש את ברלין גם להנאתו וגם כמדריך טיולים

תגובות