אמנות פילנטרופית

תחושת מיצוי הביאה את אלונה הרפז לחפש דרכים לפרוץ את בועת עולם האמנות. יחד עם האמנית מיקה רוטנברג הקימה בברלין את עמותת Infinite Earth, שרווחיה ממכירת עבודות אמנות מועברים לקהילות נזקקות ברחבי העולם

שנת 2007 היתה תור הזהב של עולם האמנות העכשווית: גלריות חדשות צצו בכל פינה, ירידי אמנות נפתחו בקול תרועה רמה, ואמנים רבים הועלו על כס ההבטחה הגדולה. אלא שלאלונה הרפז (41), אמנית ישראלית מוערכת שישבה באותה עת בברלין, הכל הרגיש נורא מוגזם: "זה היה כיף, אין מה לומר, אבל זה גם הרגיש ללא שליטה", היא מספרת, חמש שנים אחרי, עדיין בברלין. "תופעות כאלה נפסקות בדרך כלל, אם לא לבד אז על ידי תופעות טבע. קצת כמו סנדי בניו-יורק אם חושבים על זה". בועת הסבון שגדלה ואיימה להתפוצץ בפניו של עולם האמנות גרמה לה לזוז ממקומה: "הרגשתי מיצוי. הכל נראה לי עקר. עוד תערוכה, עוד מכירה – רציתי לנסות לברוא משהו חדש".

ברוח זו, הקימה הרפז בשנת 2008 יחד עם האמנית מיקה רוטנברג את עמותת Infinite Earth ("ארץ אינסוף"), ארגון ללא מטרות רווח המאפשר לאמנות דווקא כן לראות מעבר לעצמה. באמצעות מכירת מהדורות מיוחדות של צילומי עבודות דגם בהשראת נופים מהעולם השלישי, פרי יצירתן של האמניות, הן מגייסות הון ומעבירות אותו לקהילות נזקקות ברחבי העולם. הכסף המוזרם למוקדים אלה משמש לתמיכה בחינוך, להקמת מרכזי תעסוקה ולהכשרת נשים וילדים לעבודות יצירה. ההכנסות מהעבודה "אינסוף 1" לדוגמא, אותה יצרו הרפז ורוטנברג ב-2009, הועברו למרכז למלאכת אריגה בכפר צ'מבה שבצפון הודו. התמיכה במרכז, הנמצא בבעלות ארגון נשים מקומי, איפשרה להקים בניין חדש ולהחליף שני נולים מיושנים בעשרים מכונות חדשות. תרומות אלה, לצד הכשרת אורגות נוספות, הביאו להגדלת נפח הייצור ולשיפור משמעותי בתנאי העבודה ובפרנסת הנשים. "אני מאוד אוהבת את הודו", אומרת הרפז, "זה המקום הראשון שרציתי לעשות בו פרויקט. יש שם ערך גבוה רק מלהיות 'a human being'. אתה לא 'כלום' אם לא למדת. אני גם מאמינה גדולה בחיי רחוב, ושם אין הבדל גדול בין הפנים לחוץ. אין ערך מקודש לבונקר הזה שאנחנו קוראים לו 'הבית שלנו' ומייחסים לו כל כך הרבה".

רווחיהם של פרויקטים נוספים מהשנים 2011-2010 ("אינסוף 2" ו"ארץ אינסוף") הועברו לבית יתומים לילדים חולי איידס בנמיביה ולסיוע תעסוקתי וחינוכי בכפרים הודיים נוספים. העבודה "ארץ אינסוף" אף הוזמנה על ידי מוזיאון פתח תקווה, ולוותה על ידי סדנת העצמה קהילתית שיצרו האמניות במרכז "בית חם" לנערות בעיר, והועברה על ידי אמנים מוכרים.

"ארץ אינסוף"

"ארץ אינסוף"

זליגת האמנות לחיי היומיום היא תופעה הולכת וגדלה בקהילות שונות ברחבי העולם. מעבר לשיח האקטיביסטי שנוצר סביב בעיות חברתיות, הדבר משיב במידת מה את השליטה באמנות לידי האמנים – "אבותיה הקדמונים": "הכוח תמיד נמצא אצל הגלריסטים והמוזיאונים", אומרת הרפז, "אצלנו כל עבודה ממומנת באופן בלתי תלוי ואנחנו מגייסות כל הזמן כספים להמשך הפעילות". העמותה, המונה כעת שבעה חברים, מזמינה אנשים נוספים להצטרף לשורותיה: "רמת המחויבות שלי ושל מיקה היא טוטלית כמובן. אבל אנשים מוזמנים לקחת חלק באופן עצמאי, אם באמנות או בגיוס כספים". בימים אלה מתכוננת העמותה לאירוע גדול שיכלול ארוחת ערב, הופעות ומכירת עבודות. לשאלתי מה פירוש "ארץ אינסוף" משיבה הרפז: "ארץ אינסוף היא משק אוטרקי שמקיים את עצמו, כמו העץ שנותן חמצן, אך גם תלוי באדמה וברוח. בעבודות המאוחרות יותר הכנסנו גם אלמנט של הרס וזיהום באמצעות 'קובבות' שחורות". בצילומי העבודות הנמכרים, נראות האמניות משחקות כשתי ילדות בתוך קונסטרוקציות דמויות ארגז חול. הקונסטרוקציות מורכבות מאינספור אלמנטים מעגליים החודרים זה לזה ומשתלבים זה בזה: סילוני מים, מפלים, בוכנות, מסוע המשנע אלמנטים שונים, נטיפים וקווי הולכה. "חלק מהעבודה היא גם חוויית היצירה עצמה", אומרת הרפז, "הקלילות והתום פירושן שנתינה יכולה להיות גם 'פאן'. היא חלק מההרמוניה, מחיי היומיום, ואפשר גם ליהנות ממנה".

ועם זאת, קשה שלא לצקצק על הקשר שהאמניות מייצרות בין אמנות לאלטרואיזם. בתקופה שבה גם אמנים נחשבים מתקשים להתפרנס מאמנות, נראה שהשתיים עלו על שילוב מנצח שמאפשר להן למכור עבודות במחי יד וגם להבטיח לעצמן מקום בגן עדן. "אני מבינה את החשד שאנחנו עושות את זה כדי להוסיף נופך לשמנו המקצועי", מבהירה הרפז. "אבל לא משנה מה אמן יעשה אקסטרה – תמיד הוא ייחשד במשהו. גם החשד הוא חלק מהעבודה – אין לנו התנגדות לזה". האוצרת דורית לויטה-הרטן (שכתבה את הטקסט לקטלוג התערוכה במוזיאון פתח תקווה) משווה בין תפקיד הכסף בפרויקט לבין פעולתה של תרופה הומיאופתית: "העבודה מצליחה להכיל את הכסף בלי שתורעל על ידי נוכחותו הדורסנית. הדבר דומה לפעולתה של תרופה הומיאופתית, המכילה רעלים במינונים מזעריים עד כדי כך שבכוחם לרפא את החולה במקום להרוג אותו". ועוד היא כותבת: "הן (האמניות – ש.ס) הופכות את הכסף לחלק מהעבודה. אחד ממרכיביה ושלביה הרבים ולעולם לא תוצאתה הסופית… הוא (הכסף – ש.ס) מושפל לעמדה שאין בה מכוח התיווך או ההסכמה, ונגאל מתפקידו ההגמוני לטובת השיתוף הדמוקרטי".

הרפז (משמאל) ורוטנברג עם נשות מרכז האריגה בצפון הודו

הרפז (משמאל) ורוטנברג עם נשות מרכז האריגה בצפון הודו

את פניותה לנושאים פילנתרופיים זוקפת הרפז גם להימצאותה כאן, בברלין: "אני לא יודעת אם זה ברלין, או ה'לא לחיות בארץ', או אולי שניהם, שמאפשרים לי להיפתח לנושא הזה. דברים מרגישים לי כאן יותר אפשריים, יש כאן יותר מקום להסתכל על עצמך ועל מה אתה רוצה, וללכת על זה". גם העיסוק האובססיבי של הגרמנים ב-Zurückgeben (להחזיר במובן של תיקון) הוא נושא שיש הרבה מה ללמוד ממנו לדברי הרפז: "בגלל שהיה כאן הכרח מהיר לתיקון, זה הפך לאחד המקומות היותר מודעים על גבי הפלנטה", היא אומרת, "אם זה העיסוק האקולוגי, או כל העמותות ללא מטרות רווח – הרעיון הקיבוצי עובד כאן טוב. אני אישית התנפלתי על זה. זה מרגיש לי כל-כך בריא: לא להגזים, לא לחפש רק איך לצאת מורווח, אלא לשים לב גם לאנשים אחרים בסיפור".

הרפז מתגוררת בשכונת פרנצלאואר ברג יחד עם בן זוגה, קלמנס, רופא מרדים שהכירה בהודו, ושני ילדיהם (בני 3 ו-9). אותה התבוננות פנימה שהובילה אותה להקמת Infinite Earth משכה אותה גם לעיסוקה הנוסף – מנחת סדנאות למודעות עצמית. "כשהגעתי לכאן לפני 11 שנה, הצטרפתי למרכז שהציע מפגשים עם העולם הרוחני. האפשרות לתת נפתחה בפניי, והתחלתי לטפל באופן אינטואיטיבי במה שקראתי לו 'Life Reading'". היום מטפלת הרפז בקבוצות וביחידים ועובדת, לדבריה, עם "מה שיש": "פחות מעניין אותי העיסוק בעבר, אלא כיצד ממשיכים הלאה עם מה שיש בידינו עכשיו. הרעיון הוא לאמץ נקודת מבט חדשה על סיטואציות בחיינו, כמו גם על האחר, ודרך זה על עצמנו. האפשרויות שהחיים מציעים לנו מתבהרות והמוטיבציה 'לטרוף' את החיים שלנו גדלה".

כמו רבים אחרים, גם הרפז סבורה שברלין אכן טובה לאמנים. טוב, אולי לא רק להם: "בברלין יש פחות את הלחץ שאתה חייב להיות מישהו", היא מסכמת. "ההצלחה כאן מתורגמת יותר ברוח הזמן. מי שנחשבים 'מצליחים' כאן הם לא אלה עם הסיגרים, אלא 'העשירים החדשים': אלה שיש להם זמן ושקט ויכולים לבלות עם הילדים שלהם. המון אנשים נורא מצליחים ונורא לא מרוצים. הרי בסופו של דבר בשביל מה המרדף הזה אם לא כדי להרוויח זמן לעשות את מה שאנחנו רוצים. ברלין איפשרה לי להבין את זה".

תגובות