"ישראלים, ברלין" – טייק 2

הספר "ישראלים, ברלין" (פרופ' פניה עוז זלצברגר) ניסה לפענח לפני יותר מעשור את חידת שובם של ישראלים ל"בירת הרשע". שנים לאחר מכן, כשמספרם בעיר גבוה מאי פעם, חוזר הסוציולוג פרופ' גד יאיר לברלין כדי לבדוק אם החידה עדיין רלבנטית, והאם נוצרו בינתיים חידות חדשות

בשנת 1999 שהתה ההיסטוריונית פרופ' פניה עוז זלצברגר (שהיא גם בתו של הסופר עמוס עוז), בשנת שבתון במכון ללימודים מתקדמים בגרונוולד שבברלין. שנתיים אחר כך הופיע ספרה "ישראלים, ברלין" בהוצאת כתר. השהות בברלין עוררה בה חידה גדולה: איך יכול להיות שישראלים חוזרים לבירת הרשע? מה מניע אותם ואלו מחשבות עוברות בראשם? האם הם לא שומעים את הצרחות בפלאשוב? הספר מנסה לתת מענה לחידה זו, והמחברת עושה זאת תוך תיאור חוויותיה במשך השהות בת השנה עם משפחתה בברלין ובהתבסס על שיחותיה עם 15 מרואיינים, ישראלים וגרמנים.

על עטיפת "ישראלים, ברלין", בחרה ההוצאה להציג ציטוט מתוכו, המלמד על רוח הספר ועל מצב רוחה של המחברת. וכך מתנוססים המשפטים הבאים, בשוורץ על קרטון: "אירופה שעיצבה וחינכה והרעיבה והרגה והקיאה אותנו תכופות מביטה בנו היום, יהודים וערבים, ספרדים ואשכנזים, בריחוק קר. אבל אם אנחנו טבועים בחותמה, גם היא, על כורחה, טבועה חזק בחותמנו. ולכן ברלין היא, אחרי הכל, שער אפשרי לאירופה. דווקא מפני שהיא שער אפל כל כך. שער מדמם, שמתנוססת עליו כתובת אזהרה. והיא גם יכולה למקד את געגועיהם של ישראלים לאירופה דרך עדשה שאין שנייה לה. את המסע אל תשוקותינו לאירופה נכון להתחיל כאן".

"ישראלים, ברלין" - המקור

"ישראלים, ברלין" – המקור

אני מבקר בברלין מאז 2006, ועושה כן בקצב הולך וגובר. תחילה היוותה עבורי ברלין שער בדרך לבראונשווייג, שם מכון המחקר שאיתו אנו משתפים פעולה. אך בהמשך הפכה העיר ליעד מרכזי עבורי. המחקר שלי על מופת ההתנגדות למשטר הנאצי בגרמניה הביא אותי לאתרי זיכרון רבים – מקן הנשרים מדרום למינכן ועד להמבורג בצפון. אבל הלב והעניין – ברלין. השנה שהיתי בעיר ארבע פעמים, כל ביקור למטרה שונה, לכאורה, אך מלמטה יש עניין עמוק אחד: "ישראלים, ברלין", טייק 2.

עוז זלצברגר כתבה לפני יותר מעשור, כי יש מילים בגרמנית שמבחינת הישראלים הן רדיואקטיביות – ראוס, שנל, קפוט – אלה מילות קוד המעוררות בנו חלחלה, תזכורת לכך שמניעי האסון של יהדות אירופה עודם נמצאים פה. למעשה, כתבה, על הקירות בברלין ניתן למצוא עד היום סימנים רבים לכוחות העמוקים שהניעו את השואה – ואין טובה כמו העין הישראלית לראות את הסימנים ולפענח אותם. עין פצועה במציאות פוצעת. בביקוריי כאן אני מסתובב בניסיון להבין אם העין הישראלית עדיין פצועה והאם המציאות בברלין עודנה פוצעת. בביקור האחרון, כשעלוות אוקטובר החלה לנשור, הספקתי לראיין בברלין עשרים ישראלים וישראליות ולקיים שש שיחות סקייפ נוספות. מדובר בהתחלה של מחקר, בגישוש אחר חידות חדשות וישנות.

"כשהחלטתי לעבור לברלין, ההורים והחברים הרימו גבה", סיפר אחד המרואיינים. "הם אמרו לי 'בסדר שאתה עוזב, אבל למה לגרמניה? למה לברלין? למה לא לאמריקה?'" – ואכן, נראה שאחת משאלות המחקר היא האם הבית בישראל עדיין רואה את ברלין ספוגה באותה רדיואקטיביות שעוז זלצברגר כתבה עליה. משיחות עם היושבים בברלין כיום עולה תמונה מורכבת. יש החשים בה רדיואקטיביות, אך הוותיקים יותר טוענים בדרך כלל כי מדובר בהשלכות חסרות בסיס. בכל מקרה מרבית המשיבים מציינים כי הבית בישראל לא שוכח, ותמיד – גם אם בעדינות – נשמעת כלפיהם הערה על הגרמנים ועל הגרמניות שלהם. ישראלים מודדים רדיואקטיביות, אפילו אם מרקל החליטה לכבות פה את הכורים.

fuchsi

איור מתוך Fuchs, בלוג אוטוביוגרפי מאויר מאת מיכל פוקס, אמנית ישראלית המתגוררת בברלין (לחצו להגדלה)

"כשהחברים שלי מגיעים לפה", אמר לי מרואיין מרתק, "הם מחפשים קרניים על הראש של הגרמנים". "והם מוצאים?", שאלתי, אף שתשובה אחת לכך שמעתי כבר בעצמי בעת ביקור שערכתי בעיר ביוני האחרון. בדרכי לראיין את הסופר והשופט ברנהרד שלינק ("נער קריאה"), צעדתי מהקודאם לגרונוולד ברגל, ולאחר סיבוב ביער הירוק עקבתי בעניין אחר קבוצת תיירים ישראלים שבאה לתור את רציף 17, שממנו יצאו יהודי ברלין ברכבות לאתרי הריכוז וההשמדה. זינבתי אחר הקבוצה וצותתתי לאחרונים בה: "שלא תחשוב", אמר גבר מבוגר לחברו, "אם תהיה להם הזדמנות לעשות זאת שוב – הם יעשו את זה בשמחה". החבורה הנהנה בהסכמה וחזרה לאוטובוס.

"מה הכי הפתיע אותך פה?", אני שואל לפעמים. התשובה הנפוצה: פחי הזבל. ההצצה מבעד לחרכי התריס, ההלשנה לרשויות, המכתב המונח בתיבת הדואר מוועד הבית. המוטיב חזר במספר לא מבוטל של ראיונות. "זה כמו ב'לבד בברלין'", הסבירה לי מרואיינת אחת, "זאת בדיוק אותה חוויה של יחסי שכנות שתיאר הנס פאלאדה בשנות המלחמה". "אין פה יחסי שכנות בכלל", תיקן אותי מרואיין אחר. "המילה 'יחסים' לא תופסת פה". יש הנהון ראש וזהו. אין חום אנושי, ונדיר ששכן ידפוק על דלתך כדי לקבל עזרה או חלב וסוכר. כפי שהוסיף מרואיין אחר, "אם אתה הולך עם עקבים בקומה מעל, השכן לא יתלונן ישירות אלא תקבל מכתב מוועד הבית. אין ישירות, הכל פורמלי ודרך צד שלישי". מהר מאוד למדתי ששכנות זה עניין לעסוק בו, כיוון שזוהי נקודת מפגש בין נורמות היחסים של התרבות הישראלית לבין אלו הנהוגות בתרבות הגרמנית. זו זירה מצוינת לדיבור, להבנה עצמית ולהבנת האחר.

במסגרת החידות שעדיין ראויות לבירור, שאלתי חלק מן המרואיינים האם בשיבה לברלין יש משום בקשת תיקון; האם יש ניסיון ישראלי להוכיח שלמרות מה שהנאצים אמרו על היהודים – יש בנו מוכשרים כמוהם במדע ובאמנות, במוזיקה ובקולנוע. הנה דיווח שרשמתי באחד הלילות לשותפיי לדרך: "היה שווה לטוס לברלין ולו בשביל השיחה הזאת. כזכור, החשד התיאורטי שלי הוא שבשיבה של ישראלים לברלין יש גם בקשת תיקון, כביכול התכתבות עם 'המעגל המכושף' שההיסטוריונית שולמית וולקוב כותבת עליו ועם 'רקוויאם גרמני' של עמוס אילון, כלומר חיפוש אחר התקבלות אצל מי שדוחה אותנו. לא שתלתי למרואיינת הערב את הדברים – היא פשוט אמרה זאת. במילים שלי, עולה מדבריה כי יש הערצה נכספת לגרמניות, יש אפילו רצון להתגרמן – גם אם אין סיכוי, גם אם הגרמנים לא רוצים – והישראלים מפגינים רצון להצליח היכן שהיהודים של ויימאר נכשלו. כן, המוטיב הזה עולה. בבירור. נעשה להם מוסיקה גם אם ריכרד וגנר אמר שליהודים אין יכולת מוזיקלית. כמו ישראלים, נעשה להם דווקא, עד שישתכנעו".

יש עוד שאלות רבות שמטרידות אותי – על מיניות ועל סדר, על סמים ועל גברים, על שבילי אופניים ועל צוענים באו-באן, על כרטיס האשראי ועל משיכת היתר בבנק, על תכנון וחסכנות, על ביקורת ועל חברות. כל נושא כזה מאיר על העין הישראלית, על ההפתעה שלנו – ומכאן, על התרבות שלנו. הנגטיב מאיר את הפוזיטיב, כי בלי נגטיב לא רואים בסוף כלום. אני אשוב לברלין שוב ואשוחח עם רבים, כי "ישראלים, ברלין, טייק 2" רק יצא לדרך.

פרופ' גד יאיר מהמחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים חוקר היבטים שונים בהגות הגרמנית ובתרבות הישראלית. מחבר הספר "צופן הישראליות: עשרת הדיברות של שנות האלפיים". gad.yair@mail.huji.ac.il

תגובות