פליטות היא המקום הנכון בשבילי

האוצרת המוערכת דורית לויטה-הרטן, שחיה בגרמניה כבר יותר מ-30 שנה, ובברלין כבר יותר מעשור, מתפעלת מה"מהפכה" של הצעירים הישראלים בעיר ומקווה להקים כאן את "ציון מס' 2". לגבי עולם האמנות העכשווית היא קצת פחות אופטימית

בשנת 1979, בעת ששימשה כמבקרת האמנות של עיתון "הארץ", נתבקשה דורית לויטה על ידי העורך שלה לראיין את "הגרמני". "הגרמני" היה האוצר וההיסטוריון יורגן הרטן, שהגיע אז לישראל במסגרת כינוס של איגוד מנהלי המוזיאונים לאמנות מודרנית של אונסק"ו. לויטה, שכמו רבים מבני דורה ראתה בגרמנים באשר הם צרה צרורה, סירבה נמרצות, ומצאה עצמה כשחרב הפיטורין מונפת מעל ראשה. אלא שאת מה שקרה כשנעתרה לבסוף לקיים את הראיון לא שיערה בנפשה: "זה לקח בדיוק חמש דקות עד שהבנתי שזה הסוף שלי", היא מספרת בחיוך, שנים רבות לאחר שהשם הרטן נוסף גם לשמה (דורית לויטה-הרטן).

את חייהם המשותפים החלו השניים ב-1980 בדיסלדורף, שם שימש הרטן  כמנהלו הראשי של ה-Kunsthalle. לויטה-הרטן, שחוותה תחילה קשיי קליטה רבים בגולה הגרמנית, עברה מאז ועד היום דרך אישית ומקצועית ארוכה, שבמהלכה מוצבה כאחת האוצרות הישראליות הבולטות והמוערכות בשדה האמנות העכשווית. בין הישגיה החשובים ניתן למנות בין השאר את התערוכה "העברים החדשים: 100 שנות אמנות ישראלית", שאותה אצרה ב-2006 ב"מרטין גרופיוס באו" בברלין; וכן את התערוכה של רפי לביא בביתן הישראלי בביאנלה של ונציה ב-2009. בהתייחס לתקופה בדיסלדורף, שם התגוררה כ-22 שנה, מספרת לויטה- הרטן: "היה לי קשה. לא היו לי שפה ותרבות, דיסלדורף היתה אז נורא פרובינציאלית, לא ידעו איך להתנהג עם זרים". גם החברים והמשפחה בארץ לא ראו את המעבר בעין יפה: "גרמניה היתה אז במקום הנחות ביותר בהיררכיית הגלויות. אם עברת הנה היית מוקצה. אמא שלי התביישה עד יומה האחרון בכך שהתחתנתי עם גרמני, היא היתה מספרת שהתחתנתי עם 'אירופאי'".

כשבן זוגה יצא לגמלאות ב-2001, החליטו השניים להעתיק את מגוריהם לברלין, כאן הם חיים גם כיום לצד בתם שלי ומשפחתה. "עם המעבר לברלין – גרמניה הפכה לבית", מספרת לויטה-הרטן, אם כי מבהירה שכשהיא מדברת על "בית", היא לא מתייחסת לגיאוגרפיה: "אצלי המולדת נעצרת על סף הבית – היא בעלי, היא בתי. מהבחינה הזו גם בארץ לא הרגשתי בבית. חוסר שייכות זה המצב הטבעי שלי, הוא מאפשר לי להתבונן מבחוץ ולקרוא את הסביבה". גם החיים במקביל בעברית, בגרמנית ובאנגלית משקפים את תפיסתה זו: "אני חושבת סימולטנית בשלוש שפות. זה ערבוב שמעלה ספקות אצל אנשים רבים שחושבים שצריך לדבר עברית פרפקטית. אבל זו השפה של הפליט, ובשבילי הפליטות היא המקום הנכון להיות בו, זה המרחק שנותן לי חופש", היא מסבירה.

את ההגירה הישראלית הגוברת לברלין בשנים האחרונות רואה לויטה-הרטן כלא פחות מאשר מהפכה, ואף צדק היסטורי: "לפני 30 שנה הייתי צריכה לשבור את הראש איך לחיות כאן עם הסיפור הקשה ברקע, והיום אני רואה אנשים צעירים שזו לא בעיה בשבילם. הם ניחנים באינטליגנציה רגשית שמאפשרת להם לחיות כאן. זו מהפכה וזה משמח אותי. הייתי רוצה להקים כאן את מדינת 'ציון מספר 2'. אם כולם יעברו לכאן ייעשה צדק וגם אוכל לשים את עצמי בתפקיד פרזידנט", היא מתבדחת. את הביטוי "לזכור ולסלוח" היא מאמינה שיש להפוך על פיו: "אני אומרת, תשכחו ואל תסלחו אף פעם. לא הייתם כאן – תשכחו מזה. לסלוח אי אפשר ממילא".

"אפשר לומר שאני אנרכיסטית, או במילה אחרת מטומטמת" צילומים: בועז ארד

"אפשר לומר שאני אנרכיסטית, או במילה אחרת מטומטמת" צילומים: בועז ארד

 

לויטה-הרטן מבינה היטב מדוע ברלין מהווה מוקד משיכה רב עוצמה במיוחד לאמנים ישראלים. לדבריה, העיר הפכה למרכז אמנותי כה משמעותי הודות לשילוב מנצח של כוחות אורבאניים וקוסמופוליטיים שיצרו כאן את הדינמיקה הנכונה. תל אביב לדעתה, חסרה את ה"אאורה של הקוסמופוליטיות", ולכן שום סגנון אמנותי לא ייווצר בה: "אמנים רבים ישראלים שהצליחו, למשל סיגלית לנדאו וגיא בן-נר, התבססו מקצועית רק אחרי שעברו למרכז כזה. המיתוס של אמנות שנוצרת בעליית הגג הוא מופרך".

לעומת זאת, מחללי האמנות הרבים בעיר לויטה-הרטן לא מתלהבת: "החלל היחיד שבאמת אפשר לבנות בו תערוכות תמטיות הוא ה'מרטין גרופיוס באו' שיש בו חדרים יפהפיים מבחינת פרופורציות. הנציונל גלרי זה המקום האחרון להראות בו והמוזיאון היהודי הוא סימבול שבולע את כל מה שתציג בו".

מבחינת לויטה-הרטן, עבודת האוצרות היא הרפתקה רבת סיכונים שאין לה כל עניין לצאת ממנה בשלום. על תערוכתה השנויה במחלוקת "איווט" (2010), שעסקה באישיותו של אביגדור ליברמן והוגדרה בחוגים מסוימים כהסתה, היא שילמה מחיר מקצועי: "אחרי 'איווט' לא היו לי הזמנות ולא הזמינו אותי יותר להשתתף בוועדות שונות, אבל יכולתי להרשות את זה לעצמי", היא אומרת. היא מעדיפה להמתין בסבלנות מאשר להתפשר: כדי לאצור את התערוכה "על הטיפשות", למשל, המוצגת בימים אלה במוזיאון פתח תקווה, המתינה עשר שנים. התערוכה, העוסקת בתפיסה הרומנטית של ה"אמן כגאון" ומציעה לה הסברים שונים, כוללת גם עבודות המטפלות במצבי טיפשות שונים, והצליחה – כצפוי – להרגיז רבים. אבל מבחינת לויטה-הרטן זה חלק מהעניין: "אני אוהבת להפוך דברים, לגרום לאנשים לבוא לתערוכות, לאהוב או לא לאהוב את מה שהם רואים".

מכל הישגיה, דווקא תערוכה קטנה בשם "אני כאמן", שאצרה בגלריה רוזנפלד בתל אביב ב-2009, היא החשובה ביותר בעיניה: "הבנתי שכשאנחנו מדברים היום על אמנות אנחנו משתמשים בז'רגון של לפני 200 שנה", היא אומרת. "אבל המרחב שבו אנו חיים השתנה מאז, וגם הראייה של האמנות צריכה להשתנות. פעם לראות תמונה היה דבר ייחודי. היום אנחנו רואים הכול דרך רעש לבן, הכול ויזואלי. את המילון שמאפשר להתייחס לזה עדיין לא פיתחנו ויכול להיות שכל הפטפטת הזאת על אמנות, היא בכלל סוג של עצלות מחשבתית".

עצלות היא רק בעיה אחת של השדה האמנותי לתפיסתה של לויטה-הרטן, ואפילו לא הגדולה שבהן. הבעיה האמיתית לדבריה היא ההשחתה הקשה שפושה בעולם הזה. "פעם היו אומרים: זו יצירת אמנות, היא שווה 200 אלף יורו. היום זה להיפך: זה שווה 200 אלף יורו ולכן זו יצירת אמנות. הרי לאובייקט אמנותי אין ערך כספי, אתה בונה אותו. היום הבנייה יותר חשובה מהאובייקט עצמו, שהפך משני". לויטה-הרטן מבכה גם את היגררותם של אמנים ותיאורטיקנים שלוקחים, לעיתים מבלי משים, חלק במערכה הזאת: "האמנות תמיד היתה בידי בעלי ההון. אבל יש גם מה שקרוי שיווי משקל. היום זה לא קיים, אין פרופורציות. הפרמטר היחיד שמשחק היום זה כסף". מצבו העגום של עולם האמנות אינו בגדר חידוש, לדבריה, אבל היא רואה חשיבות בשמירה על מודעות ביחס למצב. ואם יש דבר שעוזר לה בכל זאת לדבר על חזון אוטופי כלשהו, זה מדע בדיוני – נושא העומד במרכז תערוכה שתציג בישראל ב-2014: "אני מעריצה את הנושא הזה ושואלת משם חלק גדול מעולם המושגים שלי. בעיניי, חברה שלא מדברת על מצב יותר טוב, היא במקום מאוד רע. סיינס פיקשן הוא המודוס היחידי שמאפשר לנו לדבר על ההווה".

לצד הביקורתיות והפרובוקציות, לויטה-הרטן ערה היטב לסתירה העומדת בבסיס אחדות מטענותיה: "אני לגמרי מודעת לזה שמה שנותן לי את הכוח זה המבנה הכלכלי שנגדו אני פועלת. יש לי ביקורת על מצב כלכלי שמנגד מאפשר לי חופש. אני הרי לא עובדת בשביל פרוסת לחם ויש לי את הלוקסוס לא להיות חלק מהעולם האקדמי, התיאורטי והמוסדי. אפשר לומר שאני אנרכיסטית, או במילה אחרת מטומטמת. אני חיה בעולם לא ריאלי, אני יודעת את זה".

תגובות