שאלות של זהות

בסדרת ראיונות עם ישראלים ברחבי תבל, ננסה לבדוק איך החיים מחוץ לישראל משפיעים על הדינמיקה בין הזהות היהודית והישראלית. האורחת הראשונה שלנו היא הסופרת מאיה ערד, שחיה כבר כעשור בסטנפורד, קליפורניה

מאיה ערד (42), סופרת אורחת במרכז טאובה ללימודים יהודיים באוניברסיטת סטנפורד, הגיעה לעמק הסיליקון לפני כעשר שנים בעקבות עבודתו של בן- זוגה הישראלי (שהוא כיום פרופסור בסטנפורד). ערד, שספרה האחרון “חשד לשיטיון”, עסק בין השאר בזהות של ישראלים החיים בחו”ל, מאפיינת את הקהילה הישראלית באיזור מגוריה כמגוונת מבחינת גיל ושיוך גיאוגרפי, אך מציגה כמה קווים משותפים: “כמעט כולם בעלי השכלה גבוהה ובאו לעבוד בהייטק או ללמוד באיזור (לרוב בתחום ההנדסה או המדעים). הרוב המכריע הם צעירים, לרוב בשנות השלושים והארבעים לחייהם, עם ילדים קטנים או בגיל בית ספר. יש גם קהילה ותיקה יותר, אנשים שהגיעו בשנות ה-70' וה-80' והיום הם מבוגרים, בגיל פנסיה. הרבה מהאנשים האלה משמרים איזו ישראליות שאני זוכרת מילדותי וכבר אין היום בישראל”. לדבריה, “אנשים בני עשרים ומשהו, אם הם מגיעים לעבוד, לרוב מעדיפים לחיות בסן פרנסיסקו ולא בעמק”.

האם הקהילה הישראלית נוטה לבדל עצמה מהקהילה היהודית או שמתקיימים יחסים קרובים בין שתי הקבוצות? האם יש קונפליקטים בולטים או פעילות משותפת למען אינטרסים דומים?

“אני אישית לחלוטין מחוץ לקהילה היהודית במקום, כך שאני לא מוסמכת לענות. ואולי זה חלק מהתשובה, אני חושבת שאני נמצאת בקצה (למשל, לעולם איני הולכת לבית כנסת), אבל רוב הישראלים נמצאים לא מאוד רחוק ממני. עד כמה שאני יכולה לראות, הישראלים כאן אוהבים לחיות בעברית, בקרב ישראלים. יש דגש על חגים יהודיים שהם משמעותיים בארץ וזניחים עבור הקהילה היהודית כאן (פורים, ט”ו בשבט, יום העצמאות). במרכז היהודי המקומי יש חטיבה ישראלית שמארגנת אירועים בעברית (חגים, הצגות, מופעים של אמנים מישראל) ומנהלת ספרייה בעברית – ורוב הישראלים שאני מכירה הולכים לאירועים האלה, ולא לחגיגת חנוכה באנגלית עם הקהילה היהודית המקומית. אני לא יודעת אם זה נועד כדי להתבדל או לא, אבל זה המצב. אותו הדבר נכון לגביי באופן אישי. שמתי לב שהחברים שלי הם או ישראלים, או לא-יהודים. זה לא בא מתוך כוונה כלשהי, אבל עובדה שכך זה יצא. לגבי מוסדות חינוך, בתי הספר היהודיים משותפים לישראלים וליהודים אמריקאים, אבל כיוון שבחרתי בחינוך ציבורי לשתי בנותיי, אני לא יכולה לספר על היחסים בין שתי הקהילות בתוכם".

לפי התרשמותה של ערד, “הקהילה היהודית כאן יותר ליברלית, דמוקרטית ברובה המכריע, בעוד שרוב הישראלים בעלי האזרחות שאני מכירה תמכו ברומני ‘כי הוא טוב לישראל’. הישראלים יתמכו בישראל או בכל מי שמייצג אותה, בכל תנאי. לפני 13 שנים מישהי הציעה לי כרטיס מתנה לגאלה בהשתתפות אריאל שרון. כשסירבתי ונימקתי שאני מתנגדת לכל דבר שקשור באיש ובדעותיו, היא אמרה, ‘גם אני ככה, אבל בישראל. כאן זה אחרת’. זה מייצג הרבה ישראלים כאן. אין לי מושג למה. אולי זה נובע מרגשי אשמה שהם לא חיים בישראל, או מתחושת זרות שגורמת להם להתכנס אל המוכר".

מאיה ערד צילום: שרון בכר-הירש

מאיה ערד צילום: שרון בכר-הירש

ערד חשה שבניגוד לאחרים, החיים מחוץ לישראל לא שינו את זהותה כישראלית או כיהודייה. “נראה לי שהשאלה חותרת אל ההצהרה שאני שומעת הרבה מישראלים סביבי: ‘מאז שאני כאן אני מרגיש יותר קרוב ליהדות, עושה קידוש בשבת וכולי’. זה לא המצב אצלי. לא היתה בי טיפת יידישקייט בישראל, אז אין סיבה שזה ישתנה. לעומת זאת, הישראליות היא חלק ממני, כי גדלתי בישראל (כמו שהדת היא חלק ממי שגדל בבית דתי, גם אם כיום הוא לא מקיים מצוות). אני זן חדש של יהודי-חילוני-אמריקאי ממוצא ישראלי. אני מניחה שבעתיד יהיו יותר כאלה".

בהקשר של חינוך בנותיה, אומרת ערד: "חשובה לי בעיקר השפה העברית. אני ישראלית, הילדות שלי לא. אבל אני עושה מאמצים גדולים מאוד להנחיל להן את השפה שלי, ואולי גם משהו מהתרבות שעליה גדלתי. אני מדליקה נרות בחנוכה עם הבנות, מה שלא הייתי עושה לפני שנולדו, פשוט כדי שהן תדענה מה זה. כשילד יהודי אמריקאי שאל אותן למה הן אוכלות לחם בפסח, הסברתי להן שאנחנו יהודים חילונים. זו הזהות שהן גדלות איתה".

סדרת הראיונות עם ישראלים בתפוצות היא פרויקט משותף של שפיץ עם JCCcenters.org

תגובות