המטרה: לא להיות verplant* (מדריך לסטודנט המתחיל בגרמניה)

לימודים באוניברסיטה (בגרמנית, כן?) הם ללא ספק אחת הדרכים הראשיות לזרז את ההתערות שלכם בגרמניה, אם כי ככל הנראה לא אחת הקלות שבהן. תומר דותן, סטודנט לתואר ראשון בספרות ובפילוסופיה באוניברסיטה החופשית של ברלין, מנסה להבין איך עושים את זה

*verplant sein: מבולבל, לא מוכן, המקבילה הגרמנית ל"שוקיסט"

אני בוהה בתקרה. המחשב בחיקי, פתוח על המילון האינטרנטי "לאו" (dict.leo.org), חברי לעת צרה, ובידיי "העולם האחרון", יצירתו של הסופר האוסטרי עטור הפרסים כריסטוף ראנסמאייר (Ransmayr). את הספר, המבוסס על סיפורו האמיתי של המשורר הרומי אובידיוס, שהוגלה ממולדתו רומא בשל כתיבת היצירה "מטמורפוזות", קראתי בעבר בעברית. עם זאת, אני נאלץ להיאבק עם הטקסט המקראי הזה, בגרמנית, כדי להיות מסוגל לדבר עליו עוד כמה ימים בכיתה בעזרת אוצר המילים הנכון.

באוקטובר התחלתי את לימודיי לתואר ראשון בספרות ובפילוסופיה באוניברסיטה החופשית של ברלין (Freie Universität Berlin), אחרי שנתיים של הכנות וניסיונות ראשוניים שכשלו. אתחיל מהמהות: מעבר לבחירה לעבור לחיות בגרמניה והבחירה ללמוד, שהשתלבו בכל מקרה, עשיתי גם בחירה מודעת ללמוד בגרמניה, ויותר מכך – ללמוד בגרמנית. אני מאמין שדרך הכרת צורת החינוך הגרמנית והמערכת הסטודנטיאלית הגרמנית ניתן ללמוד הרבה על השאלה הנצחית "למה הם כאלה גרמנים?".

אם כן, אני משתייך לגל "העלייה השלישית" שהתרחש לפני בערך שנתיים, ומונה רבים וטובים. הגעתי לברלין באמצע ינואר 2011, ובלית ברירה (משרד הזרים התנה את הויזה), כבר בתחילת פברואר התחלתי ללמוד גרמנית. ואולי כדאי באמת לפתוח בכמה נקודות שקשורות לשלב הארוך והמייגע של לימוד גרמנית: הוא אכן ארוך ומייגע. כן, לכולם חולפת בראש המחשבה "אני כבר יודע המון, אבל עדיין לא מדבר גרמנית – זה כבר לא הולך לקרות". כן, כולם מתחילים באיזשהו שלב לדבר ולהבין גרמנית. יום בהיר אחד יורדים למאפייה לקנות לחמשן, ויש מין חשק לא מוסבר לגלוש עם המוכר לסמולטוק, רק כדי לראות אם מצליחים. כשנוכחים לדעת שזה עובד, עולים חזרה לדירה ומנסים את הטריק עם השותפים הגרמנים. בשלב הזה כל מה שרוצים הוא לדבר גרמנית וכמה שיותר – בסך הכול מדובר בכיף ענק להבין על מה כולם מדברים כל הזמן.

איזה בית ספר הכי טוב? כולם ממש טובים. סוד: הלימודים בעיקר תלויים בכם ולא בבית הספר. בהחלט יש בתי ספר טרנדיים יותר ופחות בקרב הישראלים בעיר, אך במה העובדה הזו תורמת לכם? בכלום. איזו רמה מספיקה? באתר של האוניברסיטה כתוב שמספיקה רמה של B2 וציון 4 במבחן השפה. אבל כיוון שהתואר שלכם לא נגמר בהתקבלות למוסד הלימודים, אלא בכוונתכם גם לשרוד בו איזה יום-יומיים, זה לא מספיק. בפועל דרושה רמה גבוהה יותר מזו המפורטת בדפי המידע.

רוב ההרצאות בכל האוניברסיטאות פתוחות לשומעים חופשיים. בחרו את הנושאים שמעניינים אתכם ובקרו בכמה מהן. כך תקבלו מושג גם על הרמה הנדרשת, וגם על האווירה והקורסים הספציפיים. בנוסף מתקיימים כמובן גם ימים פתוחים בכל אחד מהמוסדות.

איור: אביטל יומדין

איור: אביטל יומדין (לחצו על התמונה להגדלה)

קוטא, גיבור הספר "העולם האחרון", מגיע לעיירה טומי שאליה הוגלה אובידיוס כדי להתחקות אחר עקבותיו. תושבי העיירה, כל אחד במוזרותו, מסרבים לעזור ל"זר" שהגיע מרומא. הם חשדניים כלפיו והוא חשדן כלפיהם. במקרה שלנו, הצעד הבא בדרך אכן מחשיד ביותר. זרים שמעוניינים ללמוד בגרמניה (ובמערכת הזו "זר" הוא כל אחד שאין לו תעודת בגרות גרמנית, "אביטור", כך שלדרכון גרמני אין ממש חשיבות בהקשר הזה), אינם יכולים פשוט להגיש את הטופסיאדה לאוניברסיטאות הרצויות, כי אם אך ורק דרך אוני-אסיסט (uni-assist). זוהי חברה פרטית, שכל ייעודה הוא איסוף המסמכים, בדיקתם, והעברתם לאוניברסיטה. הבעיה היא, שבאופן לא אופייני, תפקודה של אוני-אסיסט ממש, אבל ממש, לא לעניין. עדותי המצמררת כוללת הגשה לשתי אוניברסיטאות בברלין ולאחת בפוטסדאם. באוניברסיטת הומבולדט ניסיתי את מזלי בחוג לפילוסופיה כחוג ראשי ובחוג לפיזיקה כחוג משני. למרבה הצער, החברים באוני-אסיסט הפכו את השניים והודיעו לי שאין באפשרותי לעשות תואר בפיזיקה. אחרי הרבה לחץ, מכתבים, מיילים ופגישות אישיות, שנועדו לתקן את הטעות שלהם, הם הסכימו להעביר את הבקשה לאוניברסיטה, אבל המועד כבר היה מאוחר מדי. שוב פגישות, שוב מיילים, שוב כמה לקחים: לשמור העתקים של כל מה שהגשתם; בלי קשר לתהליך מול אוני-אסיסט, רצוי להיפגש עם משרד הזרים של האוניברסיטה המיועדת (יש אחד כזה בכל מוסד אקדמי), ולו כדי שיכירו אתכם ויידעו מי אתם; לקחת את מספר הטלפון של האחראי, להשאיר את שלכם.

מה כוללת הטופסיאדה שתידרשו להגיש? טופס הרשמה, קורות חיים, תעודת בגרות או התואר האחרון שלכם מתורגמים לגרמנית וחתומים על ידי גורם רשמי (בורגראמט מספיק), רשימת העדפות (אם אתם מגישים ליותר ממוסד אחד), וכמובן אישור ששילמתם לאוני-אסיסט, הארגון שאי אפשר איתו ולא חוקי בלעדיו.

בהמשך חקירתו של קוטא אודות מיקומו של המשורר הגולה, מתחילים להתרחש בעיירה טומי אירועים מוזרים ויוצאי דופן: מסתיים לו חורף שנמשך זה שנתיים, דמויות מסוימות מוצאות את מותן בדרכים עקלקלות, או פשוט נעלמות אל תוך הערפל שנדמה כאילו בוקע מבין דפי הספר. כמו בהרים המתמוטטים של טומי, גם בתוך עדינותה של המערכת האוניברסיטאית הגרמנית יש לצעוד לאט ובטוח, שלא ליפול מטה: אל המרצים פונים כמובן ב-Sie, אלא אם נתקלתם במרצה שמנסה להיות מגניב והגדיר זאת אחרת. אל המתרגלים אפשר לפנות ב-Du. הפקולטות מארגנות "ימי אוריינטציה" – אל תפספסו אותם. המרצים והסטודנטים מתקשרים באמצעות אימיילים, אתרים של הפקולטה, פורטל לימודים בשם BlackBoard המשמש כמעט את כל האוניברסיטאות, וכן מערכות שיתוף קבצים שונות ומשונות. כשאני ניגש  להדפיס באיזור המחשבים של ה-FU מאמר ששיתפה המרצה שלי, אני נאלץ להכניס שם משתמש וסיסמה לפחות פעמיים, לעתים שלוש, ואפילו ארבע פעמים במקרים מסוימים. אל תטעו – לא מדובר ביעילות. מדובר בהעמדת פנים של יעילות. אבל כך הדברים עובדים, לפחות בזמן כתיבת שורות אלו, ורצוי להכיר כמה שיותר את כל הפונקציות הללו ולנווט ביניהן בזהירות. יש להכיר איזה מורה מעדיפ/ה להשתמש באיזה כלי אינטרנטי, ולצורך מה משתמשים בו (מורים מסוימים מעלים מצגות עם ההרצאה במלואה, חלק מעלים רק את החומר וחלק לא משתמשים כלל ודורשים גיחות לספריה).

אני חייב להודות, שעל אף שידעתי שמדובר בסוג של בית ספר על בסיס משמעת עצמית, לא באמת הבנתי כמה ההתאפסות בימים הראשונים משפיעה על ההמשך. אל תשכחו שהמילה הכי קרובה בגרמנית לסלנג הצבאי הדוחה "שוקיסט" היא להיות verplant, ואף אחד לא רוצה להיות verplant באוניברסיטה. בגרמניה כמו בגרמניה, הכל בנוי על משמעת עצמית: אפשר לא להגיע לשיעורים, אפשר להגיע באיחור של שעה, אפשר לא לקרוא את המאמרים ולא לכתוב. אם כך תעשו, תצטרכו פשוט לחזור על הקורס. מדי פעם מסתכלים עלי במזכירות ברחמים ושואלים אם אני תלמיד ארסמוס. ארסמוס היא תוכנית חילופי סטודנטים בתוך האיחוד האירופי, שבמסגרתה כל תלמיד באוניברסיטה של האיחוד רשאי ללמוד סמסטר או שניים באוניברסיטה אחרת. אלה, מספיק שיפערו עיניים גדולות ותמימות כדי שיתייחסו אליהם במלוא ההבנה. אולם, כשאני עונה שאני בסך הכל תלמיד מן המניין לתואר ראשון, הרחמים מתחלפים באדישות.

כמה ימים לאחר סיום ניתוח הרומן המרתק של ראנסמאייר, התחלנו לקרוא בקלאסיקה גרמנית אחרת לחלוטין, "מוות בוונציה" של האדון תומאס מאן. הנובלה הקצרה יחסית מתארת את מסעו של מר אשנבאך (Aschenbach) ממינכן לעיר התעלות האיטלקית, לאחר שמאס בשגרת חייו הבודדה. עוד אנחנו מתפלספים על תפיסת המציאות האירופית, שאותה מבקר מאן בנובלה בחריפות, השעון מראה רבע לשלוש, וצריך ללכת לאכול משהו במנזה, לפני התרגול שמתחיל בעוד חצי שעה. אחד מידידיי לספסל ניגש ושואל אותי אם ארצה להצטרף להקראת ספרו החדש של ראנסמאייר (ההוא משבוע שעבר) הערב בוואנזה. אני לא יכול לסרב, לא רק מפני שמדובר בסופר ענק, אלא גם כי אי אפשר להיות לבד בלימודים האלה.

"הם ילדים", הייתי משיב בשבועות הראשונים לתחילת הלימודים לכל מי שהתעניין בחיי החברה שלי באוניברסיטה. כך תירצתי לעצמי מדוע לא לעשות את המהלך החיוני והמתבקש של יצירת קשרים חברתיים. אתם יודעים מה? הם באמת ילדים. נכון, הם לא נדרשים לשירות צבאי, ולא לטיול שאחריו, ולא צריכים ללמוד שפה נוספת במשך שנתיים רק כדי להבין את השיעור. נכון, הם מסתובבים עם חולצות של "אביטור 2012", כדי שכולם יידעו באיזו שנה הם סיימו את התיכון. אבל בתוך כל ניסיונותיי להבין כיצד עובדת המערכת, נפל לי פתאום אסימון ענק: חשובים מכל הם חיי החברה בתוכה. מיותר להסביר למה אנו זקוקים לחברים, אבל לחברים מהלימודים יש ערך מוסף: אפשר ללמוד איתם, אפשר לשתות איתם לחיי דמויות שכולנו מכירים, אפשר להתנחם בכך שגם הם לא הבינו, ואפשר לנסות להבין יחד (חלק מהחוגים אף מחייבים להגיש עבודות קבוצתיות, מתוך הבנה שזוהי צורת למידה פורה יותר). שלא לדבר על כך שכדי להעז לדבר בכיתה בגרמנית אתה חייב להרגיש שאתה מדבר מול חברים, כלומר קהל אוהד.

השיטה בנויה על הרבה מאוד שעות לימוד בבית, באופן יחסי. כמעט כל חבריי ללימודים צריכים לעבוד במקביל, אבל מעט מאוד עושים זאת בהצלחה. כנראה שצריך למצוא את האיזון הנכון, וכאן אני משתף  במחשבות, ולא בדברים שאני מנוסה בהם. אין ספק שחובה להגיע לתחילת הלימודים עם כסף. הרבה מאוד כסף אפילו. כמה? כל אחד צריך סכום אחר, משום שלכל אחד סגנון חיים אחר. אבל אני יכול להבטיח לכם, שגם בסגנון חיים מצומצם, הלימודים הם דבר יקר יחסית. מהכמות המטפסת של ארוחות בלתי מתוכננות בחוץ במהלך השבוע, דרך ספרים, הדפסות בכמויות אדירות (רק לאחרונה הדפסתי במבט מושפל 250 עמודים של היידגר), וכלה בהוצאות השוטפות, שמכבידות לפתע קצת יותר כשאין זמן לעבוד כמו בעבר. מצד שני, יש כאן כמות בלתי נתפסת של מלגות. תלוי בחוג, תלוי במדינת המוצא, תלוי אפילו בדעה הפוליטית – לכל סטודנט בגרמניה תימצאנה לפחות שלוש תוכניות מלגה מתאימות. וכמובן יהודים וישראלים, לנו יש אולי נקודת פתיחה גבוהה אף יותר. זו עבודה מתישה מאין כמוה, אך משתלמת עד אין קץ, וכדאי לפנות שבוע כלשהו לפני תחילת הסמסטר כדי לעבור על כל אפשרויות המימון הקיימות. אני לא עשיתי זאת לפני תחילת הלימודים ואני מתחרט על כך מאוד.

לפיכך, על אף ניגוד האינטרסים החמור, אני ממליץ לכם לסור מיד לאתר של DAAD, שבו, לאחר שתענו על מספר שאלות, מנוע החיפוש יתאים לכם רשימה של קרנות, עמותות או מפלגות, המספקות מלגות לצרכים שונים. המשך המיפוי עליכם.

בסופו של "העולם האחרון", נעלמת העיירה באבק עצמה, ומתגלה כפרי דמיונו של היוצר, נטולת משמעות ארצית או חומרית. אני מרשה לעצמי לספר את הסוף, משום שדווקא הסוף הוא היחיד שידוע מראש. כמו בתחילת לימודים באוניברסיטה, שבהם יש לקוות שהסוף הוא תואר אקדמי. אבל זו הדרך שמשנה, זו הדרך שיש לה פוטנציאל להיות מרתקת. בתוך כל הלחץ – הניסיון להבין את ההרצאות, לכתוב עבודות ורפרטים, להצליח בבחינות – היכולת להספיק כמה שיותר בזמן קצוב משתפרת לאט לאט. וכשנכנסים למיטה מותשים בסוף יום ארוך, התחושה היא שזו בכל זאת אחת התקופות היפות. בהצלחה.

tomerdot(at)gmail.com

הבלוג של תומר

תגובות