אחרי עשרים שנה

השנה ימלאו שני עשורים לפרויקט ההנצחה העוצמתי “מקומות של זיכרון”, שבמסגרתו הציב צמד האמנים רנטה סטי ופרידר שנוק עשרות שלטים “נגד יהודים” ברובע הבווארי בשנברג. בראיון זוגי הם מספרים על המניעים ליצירת האנדרטה, איך היא כמעט נגנזה – וממה הם חוששים

ב-15 ביוני 1993, בעקבות פניות של תושבים מודאגים, הגיעו ניידות משטרה לכיכר הבווארית שברובע שנברג. שוטרים החלו לפטרל סביב הכיכר, אשר בה וברחובות הסובבים אותה נתלו בפרק זמן קצר עשרות שלטים עם תקנות, חוקים וגזרות נגד יהודים. במובן מסוים, אף שתגובת השכנים המזועזעים גרמה להם הרבה עיכובים ובעיות, היא בהחלט לא סתרה את כוונתם המקורית של האמנית והמרצה פרופ’ רנטה סטי (Stih), והיסטוריון האמנות, המבקר והאוצר ד”ר פרידר שנוק (Schnock), שהיו אחראים לתליית השלטים. “כשרק עלה הרעיון שאולי נשתתף בתחרות לעיצוב אנדרטה ברובע הבווארי, יצאנו לסיור הליכה באיזור”, משחזרת סטי בראיון משותף עימה ועם בן-זוגה שנוק, לציון עשרים שנה לפרויקט. “זה היה בשבת אחר הצהריים, ובימים ההם חנויות נסגרו בשבתות כבר בשתיים. אז אנשים היו בחוץ, שטפו את המכוניות שלהם, או הוציאו את הפודל שלהם לטיול. ואנחנו הרגשנו כעס, ממש זעמנו. כי חשבנו, אנשים גרים כאן כאילו כלום לא קרה. ישבנו על הספסל, הסתכלנו על מה שקורה ברחוב ואמרנו לעצמנו, אנחנו נפריע לחיים השקטים האלה. עדיין לא ידענו איך, אבל היה ברור לנו שזה מה שצריך לעשות”.

התוצאה של אותו אחר צהריים, היא האנדרטה “מקומות של זיכרון” ברובע הבווארי, “שוויץ היהודית”, שבו חיו עד מלחמת העולם השנייה כ-16,000 יהודים. הפרויקט, שמורכב משמונים שלטים המוצבים על עמודי תאורה, קורא תיגר על גבולות החלל והזמן, ומנציח את ההתדרדרות ביחס המשטר הנאצי ליהודים באופן חי ומצמרר. ההצעה של סטי ושנוק נבחרה מבין 96 הצעות שהוגשו לעיריית שנברג בתחילת שנות התשעים. המכרז אמנם עסק באנדרטת זיכרון שתעמוד במרכז הכיכר הבווארית, אבל הם החליטו לשבור את החוקים. “בדיעבד שמענו שמישהו בוועדה, איזו דמות די קשוחה מהמפלגה הנוצרית דמוקרטית, פרץ בדמעות כשעיין בחומרים של ההצעה שלנו”, מספרת סטי, “וכולם אמרו ‘אם זה כל כך ריגש אותו, זה ירגש את כולם’”.

סטי ושנוק. גם בני זוג

סטי ושנוק. גם בני זוג

פרויקט כזה בוודאי כרוך בעבודת תחקיר עצומה. איפה מצאתם את המקורות שלכם, ואיך סיננתם את כל החומרים שמצאתם?

סטי: “ראיינו המון אנשים, וגם נסענו לבית ועידת ואנזה, ושם נברנו בכל מסמך שיכולנו לשים עליו יד. מהר מאוד הבנו שאנחנו לא רוצים להסתכל על השואה מהצד של הקורבנות. זה קל. כולם מרגישים מייד נוח להזדהות עם הקורבנות, כמו במקרה של אבני הנגף. אנחנו רצינו קודם כל להעיר אנשים”. לאחר שבחרו כ-150 תקנות וחוקים נגד יהודים, החלו סטי ושנוק בתהליך חשיבה לגבי האופן שבו נכון להציגם. “התחלנו להסתכל על שלטים בברלין כי רצינו להשתמש באותה שפה אסתטית”, מספרת סטי, “רצינו ליצור שלטים שייטמעו בנוף של החיים היומיומיים, אבל בו בזמן יעניקו לנוף הזה נופך נוסף. משהו שיהיה שם, אבל בו זמנית גם ייעלם ברקע. עבדנו גם המון על הניסוחים. רצינו ליצוק משמעות עדכנית ולדבר בזמן הווה. לא רצינו לומר ‘יהודים לא היו יכולים לחיות כאן’, אלא ‘יהודים לא יכולים לחיות כאן’. גם לא רצינו לעשות שימוש בשמות. בייחוד כשאנשים כבר לא שם יותר”. שנוק: “זה לא שאנחנו נגד שמות, הקונספט שלנו פשוט שונה. אנחנו מסתכלים על המבנה הכללי ואנחנו לא רוצים לסמן אדם בודד. כשאתה קורא את החוקים והתקנות – הסיפורים של הפרטים ממילא צצים באופן מיידי”. ואיך בחרתם את הדימויים שהצמדתם לטקסטים? שנוק: “רצינו שפה כמו בספרי ילדים, כדי שילדים יוכלו גם לשאול מייד שאלות”. סטי: “זה היה תהליך ארוך, לעבוד על הדימויים ולחשוב איך הם ישקפו את הטקסט בדרך הכי טובה. הדימויים היו צריכים להיות מאוד קליטים, כך שגם אם אתה נוהג או הולך ליד, הם יתפסו מייד את תשומת הלב שלך. אתה לא צריך לעמוד בהכרח במקום כמה דקות ולקרוא את הטקסט. אנשים שגרים באיזור תמיד מתייחסים לדימוי. הם אומרים ‘אוי, אני גר ליד מחרוזת הפנינים!’ (הכוונה היא לשלט שבו מתוארת התקנה, שלפיה יהודים מחויבים למסור מיידית את כל סוגי התכשיטים והפריטים העשויים זהב, כסף, פלטינה ופנינים, מ.ר.). היה לנו חשוב מאוד גם לא להשתמש בשום אופן בסמלים שמזוהים עם יהדות, כמו מגן דוד וכדומה. כל הדימויים שהשתמשנו בהם מאוד תמימים לכאורה”.

עד שהאנדרטה עמדה על תילה, עברתם תלאות רבות. 

סטי: “ידענו שאנחנו צריכים לפחות ארבעה ימים לפני החנוכה הרשמית כדי להספיק להתקין את כל השלטים. הסתובבנו יחד עם שני עובדים שנשאו סולמות, כי על פי החוק נדרשנו לתלות את השלטים כך שהחלק התחתון שלהם תלוי בגובה שלושה מטר, והם מופנים כלפי המדרכה ולא כלפי הרחוב. אגב, היינו צריכים לקבל 80 רישיונות נפרדים, אחד עבור כל שלט, את מאמינה?” שנוק: “ואחרי שהתקנו אולי עשרה שלטים, בדיוק תלינו את השלט עם הדימוי של החתול (שבו מתוארת תקנה הקובעת כי יהודים אינם מורשים להחזיק עוד בחיות מחמד, מ.ר.), ופתאום מישהו פתח את החלון וצעק על העובדים שלנו ‘חזירים יהודים, עופו מכאן!’” סטי: “קפאנו. היינו כל כך משותקים. הדפסנו את השלטים במשך כמה חודשים בבית מלאכה, והעובדים שהתקינו את השלטים היו משם. וכל הזמן היו בבית המלאכה דיונים על כך שכולם כבר יודעים על השואה, ולא צריך את זה עכשיו, ואני אמרתי להם שאנחנו עושים את זה עכשיו כי בעתיד אין לדעת מה יקרה. וכל זה קרה ממש בעשר הדקות הראשונות שבהן היינו בשטח! “ואז ראיתי שוטר ברחוב. והרגשתי צרות באוויר. ניגשתי אליו ואמרתי ‘סליחה, מה אתה עושה?’, והוא אמר ‘ובכן, אני מעתיק את התוכן של השלטים האלו’. ואמרתי לו, ‘אני יכולה לתת לך רשימה’. והוא אמר ‘אין שום צורך, בעוד כמה דקות אף אחד מהם לא יישאר תלוי יותר’. ואמרתי ‘מה?! הסנאט לתכנון ובנייה אישר את האנדרטה הזו. טקס הסרת הלוט מתקיים ביום שישי!’, והוא אמר ‘לא, זה לא אפשרי’. הגיעו לשם אולי עשר ניידות, מהסוג שמשמש לפיזור הפגנות, עם צינורות מים למעלה וחלונות מרושתים. וגם העיתונות כבר היתה, כמובן. התראיינתי לטלוויזיה וכשזה הופיע במהדורת החדשות הם קיצרו ועיוותו את כל מה שאמרתי, כדי לומר ‘משתמשים בכספי המיסים של הציבור בשביל הקיטש הזה והפעילות האנטישמית הזאת’. וכאילו שזה לא היה מספיק גרוע, הם הלכו לראש הקהילה היהודית והתעמתו איתו כדי להוציא ממנו תגובה”. שנוק: “הם הטעו אותו ואמרו לו שניתלים פוסטרים נגד יהודים בשכונה”. סטי: “נהיה סקנדל ענק, העיתונות התקשרה אלינו הביתה, זה היה לפני עידן האימיילים, ואנחנו פשוט נמלטנו לקולנוע. לא רצינו לראות או לשמוע מאף אחד. בעקבות השערורייה, האווירה בעירייה היתה שיורדים מכל העניין, שאין סיכוי שהשלטים ייתלו. אבל אישה מאוד אנרגטית בשם קארין נוטמאייר, שכנעה את הסנטור דאז שהאנדרטה הזו פשוט חייבת להיות. אנחנו חייבים לה כל כך הרבה, בלעדיה האנדרטה באמת לא היתה קיימת”. הפשרה שהושגה היתה שלכל שלט תוצמד גם לוחית קטנה שמבהירה שמדובר באנדרטת זיכרון. סטי: “חשבנו שיהיה די בשלושה שלטים גדולים שהכנו שבהם מוסבר מי האמנים ובמה עוסקת האנדרטה. חשבנו שאם נשתמש בשפה הגזענית המקורית, לא נצטרך להוסיף הסבר נוסף. אבל זה לא היה מספיק”. שנוק: “יש פה עניין של שפה, אם אתה משתמש במילה ‘ארי’, אתה גזען” (בנקודה זו סטי מהסה את שנוק ואומרת לו שאנחנו לא בכנס אקדמי, ושרצוי מאוד ששאר יושבי בית הקפה שבו אנחנו שוהים לא ישמעו אותו מדבר במילים כאלה, כי הם יכולים לקבל רושם לא נכון).

Barbarossa Straße 36A (2) Barbarossa Straße 36A

האם אתם שלמים עם כך שהשלטים מוצגים רק בגרמנית, או שאתם סבורים שיש מקום גם לתרגום לאנגלית למשל?

סטי: “ניסינו כבר אז לשכנע שצריך להיות תרגום לאנגלית בגוף השלטים, אבל לא היה שום מצב שנקבל תקציב לזה. בדיוק לפני כמה ימים שמעתי מראש עיריית שנברג שהם מתעתדים להציב מעין נקודת מידע באמצע הכיכר הבווארית. אנחנו באמת חייבים להבין מה בדיוק מתכננים שם. ואנחנו גם עובדים בימים אלה על אפליקציה של כל הפרויקט. אני מקווה שהיא תהיה מוכנה עד הטקס לציון עשרים שנה לאנדרטה ביוני. האפליקציה תציג בין השאר תרגום לאנגלית של השלטים. יש לנו עניין להפיץ את התוכן כמה שיותר”.

אני מניחה שפגעי הזמן משמשים כאויב טבעי. אבל מה לגבי אויבים אחרים?

סטי: “למרבה הצער חלק מהשלטים נפגעים, וצריך לתחזק ולחדש אותם מדי פעם. אנחנו עושים את זה וכנראה שנעשה את זה עד יום מותנו. זו אחריות מתמדת ואנחנו וחברים שלנו מטיילים ברובע ומסתכלים אם הדברים בסדר. עם כל הפרויקטים האחרים שאנחנו עושים, תמיד יש את הכיכר הבווארית ברקע. זה תמיד שם. לא ידענו את זה כשהתחלנו, לא ידענו כלום. לא ידענו שזה יעורר רגשות רדומים. רצינו פשוט להעלות את המודעות לנושא ובאמת לכבד את האנשים שגרו שם”. שנוק: “בקושי יש ונדליזם בשטח. ציפינו ליותר, אבל האיזור מאוכלס בצפיפות ואנשים לא לוקחים סיכון לזרוק אבן על השלטים, מה גם שכשמישהו עושה פעולה רגשית כמו זו, יש סיכוי שהוא יחטיא ויפגע במשהו אחר כמו מכונית, ואז זו כבר בעיה אמיתית בגרמניה. מאנדרטאות אולי לא אכפת לאנשים, אבל מכוניות זה כבר סיפור אחר… “פעם עברתי בכיכר וראיתי שהזכוכית שמגנה על המפה הגדולה נופצה. אז הרמתי טלפון וביקשתי שיתקנו את זה. וכלום לא קרה. ככה במשך שבועות. ואז מישהו אחר התקשר ואמר שיש פה פעילות אנטישמית ושריסקו את הזכוכית. יום אחרי זה היא הוחלפה. אז יש פה גם עניין של טרמינולוגיה. לא השתמשנו בשפה הנכונה. אם הייתי נוקב במילה ‘אנטישמי’ היתה ננקטת פעולה מיידית”.

Heilbronner Straße 8 Ecke Barbarossa Straße 40A Heilbronner Straße 8 Ecke Barbarossa Straße 40A (2)

זה למעשה היה הפרויקט הראשון שלכם ביחד.

שנוק: “לחלוטין. ולמדנו המון. זה ממש נתן לנו שיעור על זה שצריך לקיים יחסים טובים עם התקשורת. האנדרטה קיבלה הרבה תשומת לב שנה אחר הקמתה, כשבוושינגטון פוסט התפרסם מאמר עליה ופתאום כולם התעניינו בה”.

כן, אבל מי קורא וושינגטון פוסט בברלין? נדמה שהפרסום של האנדרטה עד היום הוא הרבה יותר בינלאומי ממקומי, באופן יחסי.

סטי: “כן, כיון שהאנדרטה עדיין חסויה בהמון מובנים. באופן מאוד שונה ממה שקורה בגרמניה, היא מאוד מוכרת באמריקה. זה הרי נושא מאוד מאוד לא נוח… יש גם אנשים שקשורים לממסד המוזיאלי שלא יודעים בכלל איפה הכיכר הבווארית. גם מהמוזיאון היהודי אף פעם לא הזמינו אותנו לעשות משהו והם אף פעם לא עשו איזושהי רפלקציה פומבית על האנדרטה”. שנוק: “אנחנו מקווים שהאפליקציה תעזור ליותר אנשים להיחשף לפרויקט”.

"רצינו להעיר אנשים", סטי בסיור האתר ההנצחה. צילומים: מיקי ריס

"רצינו להעיר אנשים", סטי בסיור האתר ההנצחה. צילומים: מיקי ריס

דיברנו על חוסר הבנה והתנגדויות שליוו את האנדרטה בתחילת הדרך. חלפו עשרים שנה ורציתי לדבר איתכם על התנגדויות שצצו מאז.

שנוק: “לפני שנתיים או שלוש העברנו הרצאה בתוך הקהילה היהודית בברלין. רוב המאזינים היו יהודים שהיגרו מרוסיה בשנים האחרונות, והתגובה שלהם כמעט ללא יוצא דופן היתה שאין שום צורך באנדרטת הזיכרון הזו”. סטי: “לא היה להם מושג שצריך בכלל כזה סוג של שיח בחברה דמוקרטית. הם רצו להגיד כאילו ‘הכול טוב’. אני שומעת את זה הרבה בקהילה היהודית בברלין, מעין קול כללי שאומר ‘אנחנו לא רוצים לדבר על זה. זה נגמר וממשיכים הלאה’. זה משהו שאני ממש סקרנית לגביו. באופן כללי אני מאוד מוטרדת ומודאגת מההתפתחות של הזיכרון שקשור לשואה, בגלל שאני פוחדת שאחרי שניצולים נפטרים ונעלמים מן העולם, הזיכרון יכול להיעלם”.

כמה פרויקטים מאוד מעניינים שלכם קשורים לברלין או הוצגו בברלין, אבל אתם במקור לא מכאן (סטי היא ילידת זגרב שבקרואטיה, ושנוק הוא יליד מייסן/אלבה שבגרמניה, מ.ר.).

סטי: “אף אחד לא במקור מברלין! אבל אני תמיד מגדירה את עצמי כמערב-ברלינאית. לטעמי, מערב-ברלינאים הם אנשים שרצו איזשהו אסקפיזם מהחיים ונסעו לברלין לעשות חיים”. שנוק: “עברנו לכאן ב-82’, אבל לפני כן הגענו בקביעות לראות פסטיבלי תיאטרון”.

Landshuter Straße 15 (2) Landshuter Straße 15

הייתם בביקור בישראל לפני כמה שנים.

סטי: “היינו בישראל כשהיא חגגה 60 שנות עצמאות. היינו אורחים של בצלאל ושל משכנות שאננים בירושלים, והרצינו ולימדנו באוניברסיטה העברית במשך שבוע. בהרצאה שהעברנו במשכנות שאננים היו בעיקר אנשים מבוגרים וזה היה מאוד מרגש”. שנוק: “הרבה אנשים ניגשו אלינו ואתה כל הזמן שומע סיפורים. זו היתה חוויה חזקה”.

מה אתם מאחלים לעצמכם לעתיד וגם ל”מקומות של זיכרון”?

סטי: “עתיד? יש כל כך הרבה עבודה שאני לא באמת יכולה לחשוב על העתיד. עתיד זה הרבה מילים. אבל היינו שמחים להגן על מה שקיים. האנדרטה זקוקה לתחזוק תמידי ואני מקווה שנוכל יום אחד להקים קרן שתדאג לעניינים האלה וגם לארכיון שלנו. יש לנו ארכיון ענק בנושאי שואה, אמנות וזיכרון. הוא יקר לנו מאוד ואנחנו גם רוצים לעשות איתו משהו בעתיד. אנחנו עוד נראה מה, אבל בינתיים הוא חייב להיות מוגן. השימור של הכול זה העניין”. שנוק: “אין כסף בסנאט”. סטי: “יש הרבה כסף להרבה דברים, אבל לא לזה. אנחנו נשמח אם אדם פרטי ירצה לקחת על עצמו את המשימה הזו של שימור ואבטחת הקיום של הארכיון. אז אנחנו נעבוד על זה. עד שנמות”.

Penzberger Straße 6 (2) Penzberger Straße 6

לקריאה נוספת על האנדרטה ועל פרויקטים נוספים של הצמד: stih-schnock.de

תגובות