אמהותיהם, אבותיהם

המיני-סדרה Unsere Mütter, Unsere Väter (אמהותינו, אבותינו), שהופקה במטרה לייצר דיון פנים-גרמני על חוויות המלחמה של הדור ההוא, אמנם נחלה הצלחה במונחי רייטינג, אבל במקביל גם הוכתרה ככישלון מוחלט ואף כשערורייה. מה עצבן כל כך את המבקרים הרבים, והאם המטרה בכל זאת הושגה?

אין דבר קל מלעורר עיסוק במה שנקרא כאן Die Nazizeit, העבר הנאצי. אם בשנה שעברה היתה זו הפואמה הפוליטית של גינתר גראס שעוררה סערה ציבורית, הרי שהשנה לקחה על ZDF עצמה רשת הטלוויזיה הציבורית לשבור את קשר השתיקה המיתולוגי של בני “אותו הדור” ולעודד אותם ואת צאצאיהם לדבר על “מה שהיה שם”. את האירוע המכונן לכאורה, ביקשה הרשת לרכז סביב מיני-סדרה מושקעת בתמיכתה,  Unsere Mütter, Unsere Väter (אמהותינו, אבותינו), ששודרה במחצית השנייה של חודש מרץ.

הקרנת הבכורה של שלושת חלקי הסדרה, שהופקה על ידי ניקו הופמן, לוותה במערך יחסי ציבור אדיר שכלל תעודה והרבה מאוד שעות אולפן. הפובליציסט פרנק שירמאכר אף יצא בקריאה נרגשת לגרמנים: “אל תמתינו להזדמנות טובה יותר. כנסו את משפחותיכם עכשיו! הצפייה בסדרה תעניק לכם את ההזדמנות האחרונה לספר לדורות הבאים את סיפורי המלחמה”. לא פחות. הגרמנים התרגלו להנמיך מאוד את הציפיות כשמדובר בהפקות של ערוצי הטלוויזיה הציבוריים, וצרכני תרבות מעט יותר אנינים פונים בדרך כלל לחפש איכות במקומות אחרים. הפעם, לאחר שנטען כי מדובר בלא פחות מ״האירוע הטלוויזיוני של השנה”, נראה היה שהולך להיות מעניין ולא בהכרח במובנים המקובלים. בסופו של דבר, לפחות במושגים של רייטינג, נחלה הסדרה הצלחה חסרת תקדים ויותר משבעה מיליון גרמנים צפו בה. אך נראה שהדיון שהיתה אמורה לעורר סטה לחלוטין ממסלולו.

Unsere Mütter, unsere Väter

הסדרה, שאפילו שמה שנוי במחלוקת, מגוללת את קורותיהם של חמישה חברים צעירים ותאבי חיים מברלין, שהמלחמה קוטעת באחת את נעוריהם, חלומותיהם ואהבותיהם. השנה היא 1941, ערב מבצע ברברוסה, והחמישה, בהם יהודי בשם ויקטור ואהובתו הארית, נפגשים לחגוג את יציאתם של שני החיילים בחבורה, האחים וילהלם ופרידהלם, לחזית המזרחית. בהמשך יעקבו שלושת פרקי הסדרה לסירוגין ובמקביל אחר עלילות הגיבורים. שני החיילים יעברו מסעות ייסורים בחזית המזרחית; צ’רלי (שרלוטה), שלפי הבנתה “מייצגת את האישה הגרמניה”, תתנדב כאחות בבית חולים שדה, שם תלמד את עובדות החיים ותאבד לנצח את תמימותה (ותומתה); ויקטור יישלח לאושוויץ, יימלט מהרכבת ויהפוך לפרטיזן; וגרטה תישאר בברלין ותנהל רומן עם איש SD, שיגשים עבורה את חלומה להפוך למרלנה דיטריך הבאה. הסדרה מבוימת בסגנון עדכני למדי, כולל מעברים חדים ורבי-משמעות, חיתוכי עריכה מהירים, אקסטרים קלוז-אפים ופירוטכניקה. מאמץ ניכר הושקע בשחזור התקופתי ובסצנות המלחמה, וקטעי ארכיון אותנטיים שובצו במעבר בין שלבי המלחמה.

הסדרה נחלה שבחים על נועזותה, בעיקר בכל הקשור להצגת סצנות שטרם נראו כמותן בהפקה גרמנית, כמו ביצה רוסית ספוגה בדם נרצחים, חיסולים, חיילי ורמאכט מבצעים פשעי מלחמה ומשתפים פעולה עם ה-SS וציד פרטיזנים. דבר לא נחסך מהצופה. גם המשחק והקצב הדרמטי סבירים, והעלילה שומרת בדרך כלל על מתח ועניין. אז איך בכל זאת קרה שרבים כל כך חושבים את הסדרה לכישלון מוחלט ואף לשערורייה?

דידקטיות וצדקנות

היצירה נושאת מסר אנטי-מלחמתי מוצהר, ברוח הפציפיזם שהשרתה טראומת המלחמה על גרמניה: Nie wieder Krieg (לעולם לא עוד מלחמה). סצנות הקרב אמנם בוימו בסגנון שפילברגי (טוראי ראיין, אחים לנשק), אולם אינן מצליחות להגיע לרמת אמינות דומה. הסבר אפשרי לכך טמון בניסיון לנטרל את אפקט הספקטקל שנחגג בדרך כלל בסצנות מקבילות בסרטים אמריקניים, המייצר חוויה אסתטית שאינה עולה בקנה אחד עם המסר האנטי-מלחמתי. גם אחוות הלוחמים והילת הגיבור בשדה הקרב נעדרות לחלוטין, ותחת זאת מוצג האדם כשהוא נותר לבדו במאבק הישרדות אכזרי ובלתי פוסק, בודד בעיקר במצבים מורכבים של דילמות מוסריות. במלחמה הזו גם הנשים לא מלקקות דבש. צ’רלי מוצאת את עצמה מתבוססת בשלוליות דם בחדרי ניתוח מאולתרים ונופלת קורבן לניסיון אונס; גרטה נחשפת לזוועות המלחמה כשהיא נשלחת לבדר חיילים בחזית, ננטשת על ידי מאהבה הפונקציונר ונכלאת במרתפי הגסטפו. העלילה שזורה בסיטואציות אמביוולנטיות וכל הגיבורים, למעט ויקטור היהודי, מוצאים עצמם עוברים על חוקי מוסר בסיסיים, כמו ביזה, הסגרת יהודים, ורצח אזרחים בלתי חמושים. עד סוף המלחמה יהפכו כולם למתנגדי המשטר או לקורבנותיו, או לשניהם גם יחד.

למרות כל זאת, נראה שיוצרי הסדרה לא הסתפקו באמצעי המחשה ויזואליים וגדשו את התסריט בהטפה מפורשת, בעיקר באמצעות דיאלוגים בין החיילים וב”וויס-אובר”. את משפט המפתח שחוזר כלייטמוטיב טובע פרידהלם, האינטלקטואל שבחבורה, כבר בסצנת הפתיחה:  Der Krieg bringt nur das Schlechteste in uns hervor (המלחמה מוציאה רק את הרע מאיתנו). פרידהלם עצמו (בגילומו של תום שילינג המצוין), יאבד במהלך המלחמה את הטעם לחייו ואת צלם האנוש שבו. הוא יהפוך לצלף מצטיין ולמכונת מלחמה בשירותו של צייד פרטיזנים איש ה-SS וימים ספורים לפני הכניעה יתמסר בעצמו למוות בסצנה אפית מרשימה. הרפלקטיביות והחוכמה שלאחר מעשה המושמות בפיהם של של חיילים פשוטים בעיצומה של סערת הקרב, מהוות דרגה חדשה של דידקטיות וצדקנות. מבקרים אחדים אף כינו בלעג את הרשת (ZDF) “הטלוויזיה החינוכית הלאומית”. גם בחירות דרמטיות אחרות, כמו מפגשים אקראיים תכופים ובלתי סבירים בעליל בין חמש הדמויות במרחב הלחימה העצום, המופרכות של דמויות מסוימות כמו זו של ויקטור היהודי ושל הפרטיזנים הפולנים, פגעו מאוד באמינות הסדרה. ההבלטה המגמתית של אנטישמיות הפרטיזנים אף יצרה תקרית דיפלומטית בין גרמניה לפולין.

לא ברור אם הסדרה אכן הצליחה לכנס את המשפחות הגרמניות לערב סיפורי מלחמה, או שההייפ נותר ברמת התקשורת, אולם היא הציתה דיון חדש-ישן אחר, מר ומדמם, על עצם ההתמודדות עם העבר הנאצי בגרמניה. בראש ובראשונה הותקפה היומרה “לייצר” דיון, כאילו זה אינו מתקיים כבר מזה עשרות שנים. סיפורים אישיים על חוויות המלחמה החלו להתפרסם כבר בשנות החמישים, והתמודדות קולקטיבית עם הנאציזם ועם האשמה והאחריות התרחשה מאז בגלים. העימות עם דור המלחמה התפוצץ כבר במהפכות 68’, הסדרה האמריקנית “שואה” מ-1979 הציפה את שאלת רדיפת והשמדת היהודים, והתערוכה על פשעי הוורמאכט, שהוצגה לראשונה בשנות ה-90’, חיסלה סופית את המיתוס על ניקיון כפיו של הצבא, או במילים אחרות, של החייל הפשוט. כל זאת לצד אינספור מחקרים, סרטי תעודה, יצירות ספרות ואמנות, שהשפיעו על הדיון הציבורי מאז תום המלחמה. נכון שהיתה גם שתיקה, שהרבה לא סיפרו, כמו אצלנו. אם מתוך הדחקה או פחד, ואם מתוך רצון לגונן על הילדים. אולם עם הזמן התבררו הפרטים, נפתחו ארכיונים, והנגישות לחומרים ולמקומות לאחר נפילת החומה והגוש הקומוניסטי, תרמה להשלמת התמונה על רבדיה ומורכבותה. ועם זאת, היוזמה לעורר דיון יזום ומחודש לא נוצרה יש מאין. היא הושפעה ממחקרים חדשים על השלכות פסיכולוגיות ונפשיות של השתיקה ושל הדחקת הטראומות, הן על דור המלחמה והן על הדורות הבאים, וכן מחוסר השקט העיקש הרוחש מתחת לפני השטח, שלפיו את סיפור המלחמה סיפרו רק המנצחים (טענה המשמשת בקביעות גם את תעמולת הימין הקיצוני). הבעיה היא שרוב בני הדור הזה כבר אינם בחיים או במצב לנהל דיון שכזה, מה שמגביר את הפוטנציאל לפרשנות אנאכרוניסטית מבלי שיישאר מי שיפריך אותה. גם שמה של הסדרה כבר כמעט אינו רלוונטי, והיה ראוי אולי לקרוא לה “סבתותינו, סבינו”.

חבורת היפסטרים

מעבר לביקורת על ההייפ התקשורתי, משכו שתי בחירות דרמטיות מודעות את עיקר האש: פתיחת הסדרה בנקודת הזמן המסוימת הזו, ועיצוב דמויות הגיבורים.

ברלין, יוני 1941. כמעט שנתיים אל תוך המלחמה. בשלב זה סיפח וכבש הרייך השלישי נתחים משמעותיים מאירופה, וחייליו כבר הצטלמו באושר על רקע מגדל אייפל. זוהי נקודת הזמן שבה זכה היטלר לשיעור התמיכה הגבוה ביותר, ואקסטזת ה-Endsieg (הניצחון הסופי) הגיעה לשיאה. ליהודים שנותרו בברלין נסגרה זה מכבר האפשרות להימלט. הם נושלו ממשרותיהם ומרוב המרחב הציבורי, ומאחוריהם לפחות שמונה שנים של רדיפות והתעללויות תחת המשטר הנאצי.

דבר מכל זה לא מוצג בסדרה. גיאורג דיץ כתב בשפיגל אונליין: “למרבה הנוחות נעדר היטלר מהסדרה. כל מה שקדם (ל-1941) אינו מעניין את הופמן. לא השיטה, לא הפנטיות וכיצד באה לעולם, וכמוה גם לא המלחמה, לא האופוריה, התאווה, הצייתנות, האופורטוניזם, ההוקעה, החגיגות, ההתרפסות, הרצח…”. דברים ברוח זו חזרו על עצמם בחריפות משורה ארוכה של מבקרים, אנשי תרבות, היסטוריונים וחוקרים, שראו בסדרה עיוות היסטורי חמור עד כדי טשטוש מוסרי. דיץ מצביע על הבלבול המכוון והעקבי שמייצרת הסדרה בין קורבן לתליין, ועל המסר שהיא משדרת שלפיו אין לנו אפשרות היום לשפוט, משום שאיננו יודעים כיצד היינו אנחנו מתנהגים במצבים הללו. גם עיצוב דמויותיהם של חמשת הגיבורים באופן שינגיש אותם לצופי הטלוויזיה של ימינו הוסיף שמן למדורה. צעירים ליברליים, אינטלקטואלים, מרדנים או נאיבים – בוודאי לא מיינסטרים מייצג של החברה הגרמנית דאז, אלא כמעט חבורת היפסטרים ברלינאית בת ימינו שהוצנחה להפתעתה ולמורת רוחה אל ברלין של שנת 1941. הם לא פוליטיים, הצעירים הללו. אולי קצת פטריוטים, אבל שום דבר מזיק, וכל שהם מבקשים הוא לחיות את חייהם. אבל אז מגיעה לפתע המלחמה ומוציאה מהם את הרע. אלה מוצגים כ״אמהותינו, אבותינו” של הגרמנים. ובלשונו של אולריך הרברט ב-TAZ: יSo wären die -Deutsche gern gewesen (בתרגום חופשי: כך היו הגרמנים שמחים לדמיין את עצמם).

Unsere Mütter, unsere Väter

והנאצים? אלה מוצגים כקריקטורות של רוע: סדיסטים ופסיכופטים. אף לא דמות נאצית נורמטיבית אחת, שניתן להזדהות איתה, “כמו מעולם לא התקיים כאן הדיון בדבר הבנליות של הרוע”, כתב יורג לאו ב-Die ZEIT. גם  הרברט מזכיר במרירות שאנשי ה-SD היו לרוב אנשים משכילים מן השורה, שהאמינו באידיאולוגיה ובמטרותיה. “הסצנה שבה יורה קצין SD בילדה מתוך סדיזם סוציופטי מזכירה את השקרים הוותיקים בהיסטוריה שלנו. הנאצים בסדרה אינם הורינו, אלא ‘האחרים’’’, הוא כותב. לאו ממשיך להצליף בקוראיו: “אצל הופמן לא רואים שהגרמנים אהבו את הפיהרר וחפצו בניצחון הסופי, שהיה להם טוב עם המשטר, שהם הסכימו עם מטרותיו והרגישו טוב עם הדרך להשיגן. שהיו לנאצים מתוך אהבה, אידיאליזם ושכנוע – ולא מתוך לחץ ופיתוי. ששנאו את אויבי גרמניה מתוך תחושת העליונות שלהם עצמם, שהזדהו עם אורח החיים הפולקי, שבו לא היה מקום ליהודים, למפגרים ולפרזיטים, גם אם לא בדיוק חפצו לדעת אילו השלכות יש לדבר”.

גם אותי קומם המסר כאילו היתה זו המלחמה שהדיחה את הגרמנים והפכה אותם לרעים. חשבתי על מכות הרצח שחטף סבא שלי כבר ב-33’ על שהעז להתרועע עם בחורה ארית, על הנישול האכזר והשיטתי של המשפחה מפרנסתה וממעמדה המכובד בכפר הקטן, על נטישת החברים, על ליל הבדולח ועל הניסיונות הנואשים להימלט – כל זאת הרבה לפני שהמלחמה כביכול הביאה את הרוע לגרמניה, אליבא דה ניקו הופמן. הייתכן שהדבקות בפציפיזם מכסה על חוסר היכולת או הרצון של הגרמנים להתמודד עם האידיאולוגיה עצמה ועם הקסם שהילכה על בני הדור ההוא? עם האפשרות שמה שמוליד רצחנות הוא מנגנון המייצר שנאה ולא המלחמה עצמה? איסורים גורפים על סמלים ותכנים נאציים, והקמפיין החוזר להוציא מן החוק את מפלגת ה-NPD, מנסים לשווא להדחיק את המפלצת ולהעלימה.

התעודדתי לגלות שאיני היחידה הסבורה כך. באינספור תגובות ורשימות כתבו על כך גרמנים מדם ליבם. ההיסטוריון אנדריאס ווירכיג ציין בשיחה רוויית הסתייגויות בתחנת הרדיו דויטשלנד פונק, שאת קביעתו של פרידהלם בדבר המלחמה המוציאה את הרע שבנו היה נכון להחיל אחורה לפחות מ-1933, אם לא לפני, ולומר שהמשטר הנאצי לא רק הוציא בשיטתיות את הרע שבנו, אלא אף העלה אותו על נס. ב-1941 כבר הבשיל התהליך הזה והגיע לשיאו. “מי שאינו מבקש להבין את האהבה לפיהרר, זו שהעניקה את הגושפנקה לפשעים ולאמונה בשליחות האומה הגרמנית לשעבד את אירופה ולשאיפה לניצחון הסופי”, כתב לאו, “אינו מוכן להבין את הנאציזם”. הרברט רואה בכך לא פחות מטרגדיה גרמנית.

צילומים: David Slama, ZDF

תגובות