אישה, ישראלית, יהודייה

עפרה ריזנפלד, שחיה בחמש השנים האחרונות בפוזנן שבפולין, מעידה על עצמה שזהותה מגובשת. ואף על פי כן היא ממשיכה לחקור את נושא הזהות באמצעות סרט תיעודי שבוחן את דמות היהודי בפולין של ימינו

עפרה ריזנפלד חלמה תמיד לצאת לנדודים. "לפני כשמונה שנים הגעתי למצב שבו הייתי חופשייה מהתחייבויות והחלטתי להתחיל לממש את החלום. בשביל הפרנסה עשיתי קורס הוראת עברית לזרים באוניברסיטה העברית, ותוך כדי כך התעורר בי הרצון לחיות תקופה כלשהי בפולין. התחלתי לחפש עבודה כמורה לעברית שם, אבל קיבלתי הצעה מצרפת. לימדתי שנתיים באוניברסיטה בננסי שבמזרח צרפת, ואז, לפני כחמש שנים, הגיעה הצעה מהאוניברסיטה בפוזנן. לא היססתי".

הנסיעה הראשונה שלה לפולין היתה ב-2000, לפני ביקורו בישראל של האפיפיור קרול וויטילה. היא נשלחה אז על ידי עיתון "הארץ" לכתוב על חברותם של אמה והאפיפיור בנעוריהם. "כנראה בזמן הביקור הזה נבטה המשיכה שלי לפולין. לפני כן זה לא עניין אותי, ובמחנות הריכוז לא ביקרתי עד היום. לעומת זאת, הייתי בשנה האחרונה בין היוזמים לשיקום בית קברות יהודי שנחרב בעיר ורונקי, ואני מאוד מתעניינת בעבר היהודי בפוזנן. גם כאן היתה פעילות נרחבת של הנאצים, כך שלא צריך להרחיק. בצד הפולני אני מוצאת מצד אחד כנסיות שמציגות את היהודי כמפלצת, לצד אנשים החשים משיכה חזקה לתרבות היהודית שנמחקה, בהם סטודנטים שלי בחוג לעברית באוניברסיטת פוזנן, שבה אני היהודייה היחידה".

על זהותה היא מעידה כי היא "מגובשת מזמן: אישה, ישראלית, יהודייה". לדבריה, השהות בפולין לא שינתה את תחושותיה בנושא. "כשניסיתי ללמוד פולנית בקורס למורים זרים באוניברסיטה, התבקשתי להגיד (בפולנית) מה הלאומיות שלי. אמרתי: ישראלית. המורה תיקנה אותי ואמרה: יהודייה. אמרתי: כן, אני יהודייה מישראל, אבל לא כל הישראלים הם יהודים, יש גם ערבים. המורה התעקשה שההגדרה שלי היא יהודייה. בשיעור שלאחר מכן היא כנראה קיבלה הסברים והתרצתה".

20 joint

עפרה ריזנפלד

מכל מקום, נושא הזהות מרתק ומושך אותה. "בשנתיים האחרונות אני עובדת על סרט תיעודי, שבערך מחצית ממנו כבר צולמה, ושמו 'מה זה ז'יד'. הסרט בוחן את דמות היהודי בפולין של ימינו דרך אנשים שהכרתי ונוצר בינינו קשר קרוב: דורותאה ובוגוש, זוג נגני רחוב כליזמרים; צ'סלב פרדלה, סופר נפלא בן 81 שעדיין לא פרסם את כתביו, ויהודי יחיד במשפחתו ובעירו; מרתה דרז'ינסקה, פסיכולוגית צעירה, שהסוד הגדול במשפחתה היה יהדותו של אביה המנוח, ואחרים. אני מצטרפת לדמויות אלה בחיפושיהן ובחיפושיי שלי אחר גורלו של סבי, אברהם אדולף ריזנפלד, יהודי גרמני ציוני, רוקח ודמות כריזמטית בעירו גולוב-דובז'ין, שנרצח יחד עם פולנים ביער בפולין וקבור כנראה בבית קברות קתולי".

לדבריה, בפוזנן עצמה אין ממש קהילה ישראלית: "יש כמה ישראלים – שלושה-ארבעה למיטב ידיעתי, שנשואים לפולניות, וחוץ מהם כמה סטודנטים ישראלים, בעיקר בבית הספר לרפואה. אני מכירה אחת מהם. עם הישראלים המהגרים אין לי קשר ממשי. פגשתי שלושה מהם. שניים מהם ברוגז עם הקהילה היהודית". הקהילה היהודית מונה כמה עשרות, "ואני יודעת על כמה יהודים שאינם מקיימים קשר עם הקהילה או שניתקו את הקשר". אין רב בפוזנן, "אבל בחגים וגם מדי כמה שבתות נערכת ארוחת צהריים בבית הקהילה. יש אדם אחד בלבד שיודע לקרוא בעברית, אותו צ'סלב פרדלה מהסרט שלי, שהוא גם זקן הקהילה וסגן הנשיאה. נשיאת הקהילה היא אליציה קובוס (בת לאם קתולית), שעל פיה יישק דבר. לדוגמה, בית הכנסת הגדול – מהגדולים שהיו באירופה – שהוסב על ידי הנאצים לבריכת שחייה ושרד בשלמותו, הושב לפני כמה שנים לידי הקהילה, ועדיין הופעלה בו בריכת השחייה העירונית. לפני כשנתיים הבריכה פונתה. הרעיון היה להפוך את הבניין למרכז תרבות יהודית, אבל לבסוף הוא הוחכר ליזמים, שעומדים להפוך אותו למלון. יש על המהלך הזה ביקורת קשה, גם בעיתונות, אבל הממסד, גם היהודי, כנראה אישר. זאת אחת הסיבות שניתקתי את הקשר עם הקהילה היהודית בפוזנן".

סדרת הראיונות עם ישראלים בתפוצות היא פרויקט משותף של שפיץ עם JCCcenters.org

תגובות