ד"ש מפולין

ככל שמתרבים הקיטורים (או גילויי השמחה – תלוי את מי שואלים) על ברלין המשתנה בקצב מואץ, כך גוברים גם הלחשושים והשמועות על האלטרנטיבות ממזרח. אלעד יעקובוביץ' נסע באוטובוס לפסטיבל לתרבות יהודית בקרקוב, וחזר די נלהב

פולין ארץ ירוקה, לפחות באמצע הקיץ, בכביש המשובש החוצה את השדות המזהיבים, קילומטרים בודדים מהיכן שהיתה פעם נקודת הגבול עם גרמניה. הנוף המרגיע עוזר במעט להקהות את טלטולי הדרך. קו האוטובוסים החדש שמפעילה הרכבת הגרמנית בין ברלין לקרקוב חוצה ארצות ועולמות, ואולי גם זמנים, ובאירופה נטולת הגבולות הנסיעה מזרחה מברלין בואכה ורוצלב וקטוביץ' נדמית טבעית כמעט כמו הנסיעה מברלין לקופנהגן או לאמסטרדם. אך כמו שכתב פעם יהודה עמיחי על השלט בירידה לים המלח המורה על פני הים, שגם אם אינך רואה אותם, אתה עדיין יכול לדמיין אותם, כך גם בדרך לקרקוב, אתה רואה שלטים ומדמיין.

הפסטיבל לתרבות יהודית בקרקוב מתקיים כבר כשני עשורים וחצי. תחילתו עוד ב-1988, בשלהי השלטון הקומוניסטי, אז התקיים אחת לשנתיים. מ-1994 הפך לאירוע שנתי, שמושך אליו מדי קיץ אמנים ומבקרים ממדינות רבות. במשך כעשרה ימים הופך רובע קז'ימייז', שהיה הרובע היהודי עד מלחמת העולם השנייה, למרכז תוסס של תרבות יהודית. ותיקי הפסטיבל עוד זוכרים את הבתים המטים לנפול בכיכר השוק, את ההזנחה והאפרוריות שאפיינו חלק זה של העיר מאז "היעלמותם" של דייריו המקוריים ועד לפריחתו המחודשת כעבור כחצי מאה. אבל בעשור האחרון שופצו רחובות הרובע הצרים והם נושאים היום שלטים בעברית וביידיש. מול אלפי התיירים הפוקדים את הברים והמסעדות סביב כיכר השוק הישנה, נדמה לרגע למבקר הברלינאי שאולי הוא בקרויצברג. לישראלי שילדותו עברה עליו בשנות השמונים של המאה הקודמת ודרומה, המסעדות עם מפות השולחן הפרחוניות והאוכל המזרח-אירופי המוגש על ידי מלצר לבוש חולצה לבנה עם פפיון שחור, עשויות להזכיר שגם תל אביב היתה פעם קצת קרקוב או לודג' קטנה מתחת לשמש הים-תיכונית הקופחת.

צילומים: Pawel Mazur

משהו חדש מתרקם כאן, הפסטיבל בקרקוב. צילומים: Pawel Mazur

חלק מבתי הכנסת שנותרו שלמים מאז, משמשים לאירוח קונצרטים בזמן הפסטיבל; אחרים שופצו מחדש כאולמות תפילה, אך הם עומדים ריקים, ממתינים למתפללים שישובו אל ספסלי העץ וארון הקודש. אחד מבתי הכנסת המעניינים ברובע הוא זה שברחוב מייזלה, או הרב מייזל, כפי שנקרא בעבר. בניגוד לבתי תפילה אחרים ששופצו, זה הושכר על-ידי הקהילה היהודית לאיש עסקים מקומי, שהפך אותו לבר, מעשה שגרר ביקורת ציבורית לא קטנה (מגזין פורבס ישראל פרסם לאחרונה תחקיר המייחס לפעילים בקהילה היהודית בפולין גזירת קופונים של מיליונים במסגרת השבת נכסי הקהילות היהודיות).

נכנסתי למקום בשישי בערב, עם שקיעת החמה. על הקירות נותרו ציורים של נופי ארץ ישראל, פסוקים תנ"כיים ששרדו בחלקם, וגומה שבה מוקם בעבר ארון הקודש. על במה קטנה מול ארון הקודש הנפקד, מנגנים שניים, גבר ואישה, מוזיקת כלייזמר קצבית. המקום ריק מאנשים, ואני והברמן המשועמם מביטים בהם ומקשיבים לנגינתם. בהתחלה חשבתי שאלה רק חזרות למופע שיתקיים מאוחר יותר, אך הברמן התעקש שזה הקונצרט המתוכנן. הזמנתי לי אפוא משקה בבר, והתיישבתי לשמוע את הנגינה, שהפכה בינתיים נוגה, בערב שבת בבר-כנסת שברחוב הרב מייזל. שעה שלמה הם ניגנו, ואפילו שמחו משהו למחיאות הכפיים הסוערות, גם אם באו ממאזין נלהב אחד. הסתבר שהקונצרט לא היה חלק מהפסטיבל, ואולי בעל המקום הרגיש צורך להתחבר לעבר היהודי של הבר שלו.

ימי הפסטיבל עמוסים בהרצאות, סדנאות וסיורים הנערכים במהלך היום. בפינת הרחובות יוספה ויעקבה נמצא ה"חדר", מרכז תרבות קטן עם בית קפה, המרכז במהלך הפסטיבל מפגשים עם אמנים וסופרים. המקום הזכיר לי במשהו את "תמול-שלשום" המיתולוגי בירושלים, אולי משום הספרים הרבים שהיו על הקיר, ואולי משום המראות הגליציאנים של עגנון שעלו בדמיוני.

מדי ערב נערך קונצרט חגיגי ב"טמפל סינגוג", ששופץ להפליא והאקוסטיקה בו איכותית. הקהל הבינלאומי מגיב בהתלהבות למוזיקאים הרבים המנגנים בלהט על במת התפילה במעין חוויה דתית-חילונית חדשה. לאחר הקונצרט המרכזי, מתקבצים הנגנים והצעירים הרבים בבר "אלכימיה" בכיכר השוק, שבו מתקיימים ג'ם-סשנים אל תוך הלילה.

2013_07_06_szalom na szerokiej_pawel mazur (92)

מפתיע לראות את כמות הפולנים הצעירים שמגיעים לקחת חלק בפסטיבל. לחלק מהם שורשים יהודיים שנחשפו לאחרונה, והם מחפשים אחר תוכן ומשמעות לידיעה שסבם או סבתם היו יהודים. גם הצוות המסור שאחראי על ניהול האירועים בפסטיבל מורכב בעיקר מסטודנטים צעירים המתנדבים לקחת חלק ולסייע בפרויקט, ומתקבל הרושם שבניגוד לגיל הממוצע המבוגר יחסית באירועים דומים בגרמניה, בקרקוב די קוּל להיות קשור לתרבות יהודית.

פולין שרדה את המשבר הכלכלי באירופה טוב יחסית למדינות אחרות ביבשת, והדור הצעיר נטול הזכרונות מהתקופה הקומוניסטית מרגיש חלק מהמערב. רבים חיו כמה שנים במדינות איחוד אחרות, בעיקר באנגליה, שאפשרה כבר ב-2004 לאזרחי מדינות האיחוד החדשות ממזרח אירופה ליהנות מחופש התנועה של אמנת שנגן. פולנים רבים שהיגרו אז, חוזרים עתה לפולין כשהם נושאים עמם מטען תרבותי חדש, ואינם חוששים לחקור את העבר הקולקטיבי והאישי של מולדתם. היהודים היו בשר מבשרה של ארצם, והחוויה היהודית המתחדשת היא גם חוויית תרבות פולנית.

זה לא שהעבר היהודי אינו נוכח עדיין כענן אפור כבד. אך גם משהו טוב קורה. הקהל הנלהב והאנרגיות העוצמתיות בהופעות המרכזיות כל ערב ב"טמפל סינגוג" גורמים לתחושה שמשהו חדש מתרקם כאן, משהו שמכיל בתוכו את העבר, בדיאלוג עם ההווה ובמבט מבויש ואופטימי גם אל העתיד.

תגובות