והמותק הזה הוא אני

אילן גורן הגיע לברלין כשליח חדשות 10, ומתוך כוונה לצעוד בעקבות הזכרונות שנטעה בו אמו, שדיברה על גרמניה כמקום המושלם. אבל אז נכנסו לתמונה אנרכיסטים ערומים, ארגז מסמכים אבודים – ותפנית חדה בעלילה בחדר מלון בלוקסמבורג. עכשיו יוצא מזה ספר: "וו ביסט דו, מותק? ישראלי בברלין״

זה התחיל במחסור בהנעלה וביגוד מתאימים לחורף. וגם בעירום ממש, נטול כפפות, גרביים, מעיל, אפילו תחתונים או חזייה. היה כל כך קר ועבר כל כך הרבה זמן, שכבר קשה לזכור מה קדם למה. אבל נדמה לי שקודם היו הרבנים שהחליקו על הקרח בווילמרסדורף בחליפות פוליאסטר ונעלי לכה, ורק אחר כך הגיעו האנרכיסטים שרקדו בעירום בדירה הקפואה בפרידריכסהיין. מה שבטוח הוא שהיה קר, ומוזר, ומצחיק. ובסוף יצא מזה ספר: ״וו ביסט דו, מותק? ישראלי בברלין״.

המותק הזה הוא אני. לא בחרתי בו. הוא נקבע עבורי על ידי המפיקות והתחקירניות של דסק החדשות בערוץ 10, שם עבדתי אז כ״שליחנו לאירופה״. או במילים אחרות, הכתב בברלין, זה שמדווח ממאוור פארק על ההתרחשויות בבונדסטאג, שעומד בטריינינג אדום ובלייזר שחור (בשאיפה שרק אותו יראו על המסך בישראל) ומדבר בטון רציני אל מצלמה זעירה שמאחוריה לעולם לא יעמוד צלם. שיקולי תקציב.

צילום: Christoff Michaelis

צילום: Christoff Michaelis

כמעט בכל בוקר הייתי מקבל טלפון מחדשות 10 שנפתח בברכה, או יותר נכון בקללה: מותק. מותק היה קריאת ההשכמה שלי, ההוראה לצאת לשטח, פקודת הנוע-נוע-סוף. ״מותק, אני צריכה שתטוס לפולין, עצרו סוכן מוסד שהתחזה לנכד של ניצולי שואה״; ״מותק, תגיע לנורווגיה, אובמה מקבל פרס נובל״; ״מותק, צריך שתצלם דיווח עם אוהדים גרמנים חוגגים ניצחון בכדורגל. ושישפכו עליך שמפניה בשידור!״. הקול בטלפון תמיד היה מצווה, לעולם שידר דחיפות. לרוב הייתי עונה במעין המהום לא מחייב, כדי שלא יחשבו שהסכמתי או התנגדתי. בכל מקרה, מותק הפך למשהו דמוי רינגטון בלעדי, שנכפה עליך כשחתמת בחופזה על חבילת ההטבות המכונה ״כתבנו באירופה״ בלי לשים לב להתחייבויות שבתחתית הטופס. ובכל פעם ששמעתי ״מותק״ ננבח אליי בעליצות דרך הטלפון, ידעתי: הלך היום, שלא לומר השבוע.

דצמבר 2009, חודשיים אחרי שהגעתי לברלין, היה חודש עמוס מתיקות: כתבות על סיילים באירופה ודילים לחופשות סקי, דיווחים על מגעים בין ישראל לגרמניה לרכישת עוד צוללות שיכולות – רק על פי גורמים זרים – לשגר מספיק טילים גרעיניים כדי למחוק חצי מזרח תיכון, אבל לא את כל רגשות האשמה והמחויבות של מרקל ושות׳. ובנר ראשון של חנוכה, בחמש אחר הצהריים, שלוש שעות לפני תחילת המהדורה המרכזית, נחת עלי מותק מאתגר למדי: למצוא רב שידליק חנוכייה וישיר מעוז צור, "אבל שלא ידבר יותר מדי על נושאים כבדים". בהתחשב בכך שהמצלמה הפצפונת שלי נפחה את נשמתה באותו יום, ושלוח הזמנים היה מופרך, ידעתי שרק מחוללי נסים יוכלו לספק את הסחורה. התקשרתי לרב המקושר בעיר, ותוך שעה הכל היה מתוקתק: מנורת ענק עשוית קרח ניצבה בטבורו של איצטדיון ההחלקרח שליד הוהנצולרן-דאם; מרמקולים גדולים נשפכו שירי חנוכה עליצים, חוגגים את ניצחון אבותינו על הגויים היוונים-הסורים ותבוסת ההיפסטרים היהודים המתייוונים; על המסלול התרוצצו ילדים שמכנסיהם זוגגו בריבה ובבוץ, מדלגים ורצים על הקרח בנעליהם הקטנות המבהיקות, למחאת הסדרנים; ובמרכז, ראש עיריית וילמרסדורף, עומד מתוח, כפות רגליו ספונות במחליקיים מעור לבן.

אחרי תפילה והדלקת הנר הראשון בתוך פחית נפט – שבאורח נס לא המיסה את חנוכיית הקרח – הגיע זמן המעוז צור. הרב הושיט יד לראש העיר המבועת, ״זינג מיט אונס, וויר זינגן אלה צוזמן״. הפוליטיקאי המקומי הימהם כמיטב יכולתו, עוקב בהצלחה אחרי הלחן (הגרמני במקור) ואפילו מצטרף בשירה ב"לעת תכין מטבח מצר המנבח״.

משונה, חשבתי בזמן שתיעדתי הכל במצלמה שהרב שאל מאחד האורחים, סוכן נדל"ן מהרצליה, הגרמני יודע לזמזם דווקא את המילים שמייחלות לטבח בשונאי ישראל, כלבים מנבחים שכמותם. ״מוזר״, אמר הנדל"ניסט שעמד לידי, ״כל היהודים פה בנעלי לכה שחורות וכל הגויים במחליקיים״. הוא היה דמות מוכרת בעיר, מומחה, לטענתו, בדירות אלטבאו, שירת היינה וברלינאיות צעירות. הוא הסתכל עלי וצחק: ״ורק אנחנו, הישראלים, בסניקרס. אין גבול לחוסר הטעם״.

״צודק, באמת מביש״, עניתי, ורצתי הביתה לשלוח את החומר.

בלילה קיבלתי טלפון מעורך בכיר בדסק. ״מותק, עבודה יפה עם הרבי והגרמני הלחוץ״, הוא אמר, ״אבל מה אתה, צלם חתונות? בחצי מהחומר רואים כפות רגליים ונעליים. בפעם הבאה פחות הנעלה ויותר פרצופים. תן לראות קצת אנשים ולא רק את העטיפה שלהם״.

ביקשת-קיבלת, אמרתי לעצמי אחרי יומיים. שוב עם המצלמה של הנדל"ניסט, שוב במינוס עשר מעלות, שוב במהלך ריטואל שערבב בידור ופוליטיקה, ביזנס אנד פלז׳ר. אלא שהפעם רוב הנוכחים היו ערומים. הם רקדו לצלילי טכנו, צעירות וצעירים, חזה נשי חשוף ואיברים משוחררים, ועל פניהם מסיכות צהובות וורודות של חתולים, כדי שמי שיצפה בכתבה לא יזהה אותם. מחתרת העירום של ברלין, גרילת האנרכיסטים-ההדוניסטים מפרידריכסהיין. ״אנחנו שמאלנים שעושים כיף״, הסביר מנהיג החבורה, שנשא את הפסבדונים הגנרי לותר בליסט, ״נמאס לנו שמחאה מזוהה עם משהו נודניקי ומשעמם״.

הוא התקשר אלי כמה שעות מוקדם יותר ולא קרא לי מותק. בטון מתכתי ומצווה הודיע: ״וי אר דנסינג נייקד אונד יו מאסט קם קוויקלי״. האנגלית שלו נשמעה כמו פרודיה על פרודיה על גרמנים.

״מה?״ עניתי בעברית.

״קאם קוויקלי טו פרידריכסהיין אור וי ויל דנס ויטאווט יו״.

ברור שבאתי. כבר חודשים שאני מתחנן אליהם, באמצעות אימיילים מוצפנים ושרתים מאובטחים, שייתנו לי להצטרף לפעילות שלהם. הם סיירת של לוחמי אנטי ג׳נטריפיקציה, צעירים שהחליטו להיאבק בעלייה המטורפת של שכר הדירה. האנרכיסטים-ההדוניסטים מתחזים לבורגנים שמעוניינים לשכור דירות יקרות, מצטרפים לסיורים של סוכני נדל"ן, ואז מתפשטים, רוקדים בעירום ומפוצצים עסקאות. ״חזירים קפיטליסטים שונאים שמחה, לכלוך, רעש. אז אנחנו מספקים להם בדיוק את זה, ובכמויות״, אמרה אחת מהם בזמן שהתפשטה בחדר המדרגות.

״לא קר לכם?״ תהיתי, מעלה באוב את אבותיי הפולנים. אמא תמיד אמרה לי שהם היו ברלינאים, הסבא רבא ומשפחתו, אבל חיטוט ביומן ומכתבים שהתגלו לאחרונה הבהיר שהשורשים נטועים דווקא במזרח אירופה.

״אל תהיה כבד״, היא צחקה ודילגה בעור ברווז ומסיכת חתול אל תוך הדירה, והתחילה לקפץ על הפרקט המשויף, ״קדימה, תתפשט, תהיה קצת סקסי!״

נשארתי לבוש. רק צילמתי וצילמתי, עד שסוכן הנדל״ן התחיל לשאוג וברקע נשמעו צפירות של סירנה משטרתית. מה פתאום שאתפשט? באתי לברלין כדי לצעוד בעקבות הזכרונות שנטעה בי אמי, שדיברה על גרמניה כמקום המושלם, הנקי, המאורגן, הנכון. ברלין היתה המון דברים, אבל לא סקסית. וגם ברלין של האנרכיסטים המרקדים, התבררה כמקום ערום אבל לא מיני. חלקי גוף דילגו ורטטו באוויר הקר, והוא נשאר קר גם כשהגופות שנראו מבעד לעדשה קיבלו גוון סגלגל בוהק וכולם רצו במורד המדרגות והחוצה, לקור.

ברחוב, בחוץ, זלגו דמעות. ״אתה בוכה מתסכול?״ שאלה החתולה בזמן שהסירה את המסיכה ולבשה את הקפוצ׳ון והשרוואל של אמריקן אפרל, והכל תוך כדי בריחה מהחוק. ״זה מהקור״, גמגמתי בגרמנית של מתחילים, מקסימום A2, ״העיניים צורבות לי״.

אבל עוד משהו צרב, ועליו לא דיברתי. אולי הרעיון של לבוא לפה כדי לעצור ולהיזכר באמא מתה ולהזניק קריירה מקרטעת, אולי כל זה חסר טעם והיגיון?

״ממש לא רעיון מופרך״, אמר לי אחד החברים שישבו ליד שולחן ארוחת חג המולד כמה שבועות אחר כך, ״זה פרדוקס מעניין, וגם מצחיק. לפחות בעיני גרמנים״, הוא נגס בגבינת הרקלט המותכת, ״תכתוב, תכתוב הכל, איך הרבי וראש העיר שרו על הקרח, ואיך האנרכיסטים נתנו בטכנו בלי בגדים, ועל היומן הזה שמצאת ששינה כל מה שחשבת על אמא שלך והמשפחה שלה. עוד ייצא לך מזה ספר. שלח לי כמה עמודים ברגע שיש לך, אני אחבר אותך לסוכנת ספרותית שאני מכיר״.

התחלתי לכתוב, יושב במטבח בדירה בפרנצלאוור ברג, ליד שולחן הפורמייקה המזרח-גרמני שנרכש ב-15 אירו (במאוור פארק הפחות אותנטיש, זה של אחרי פלישת התיירים, יש להודות). את הטקסט הייתי מהרהר בעברית, מקליד באנגלית וכעת הוא יודפס ויתפרסם בגרמנית.

לא היתה לי ברירה, אלא לעבוד בתוך משולש השפות שצלעותיו לא שוות. הבחירה המשונה הזאת, אולי חסרת התקדים עבור כותב ששפת אמו היא עברית, למרות שאמו העריצה גרמנית, היתה תוצאה של – שוב – נס.

הנס החל בקטסטרופה. ביום קיץ לפני שנתיים, כמה חודשים אחרי אותה ארוחת ערב שבה הובטח לי שעוד ייצא ממני ספר, ישבתי בתחתונים על מיטה רכה מדי בחדר מלון בלוקסמבורג, ברברת הסי-אן-אן מזמזמת ברקע. ואז הגיע טלפון מעורך בכיר בחדשות 10. "מה נשמע אילן?" הוא שאל בלבביות, ומיד חשדתי בו. איפה המותק?

"אה…בסדר, מחכה לראיון הבלעדי שערוץ 2 לא רצו", לא התאפקתי. אבל מהשתיקה המתוחה בצד השני היה ברור שעדיף שאפנה קצת מקום בשיחה.

"שמע, תקופה קשה, קיצוצים וכל זה, אתה יודע. כלומר, אין לנו ברירה, אתה מבין, אלא לקצץ במשרת הכתב באירופה. אבל בוא נדבר בשקט כשיהיה לך זמן", הוא מיהר להוסיף ופלט אוויר, "פשוט רציתי לעדכן אותך".

הסתכלתי בנייד. 16:03.

זו השעה שבה, במילים פשוטות, פוטרתי מעבודתי. זיעה קרה, שופעת, הדביקה את ישבני המבוהל למזרון.

ואז הנייד שוב תבע תשומת לב.

זו היתה הסוכנת הספרותית שהמכר מארוחת הערב בברלין חיבר אותי אליה.

"היי אילן", עלצה באנגלית. ממנה לא ציפיתי למותק. "חדשות מעולות!"

"היי!" קילפתי את עצמי מהמיטה ונעמדתי מול המראה, ממולל שיערות חזה בציפייה לתפנית הבאה בעלילה. הצצתי שוב בנייד. 16:07.

"שמע, יש הוצאה לאור בגרמניה שרוצה להוציא את הספר שלך. החוזה מולי, כשאתה חוזר לברלין נחתום. מזל טוב, יש לך ספר!"

מעבר חד כזה מצרה גדולה לגאולה, ועוד בחסות הגויים, לא דמיינתי. ואכן, יוצא ספר. בגרמנית. מצחיק או מעניין, את זה אני לא יכול לומר. אמי בוודאי היתה חורצת דעה, פוסקת בחומרה שאפשר היה לעשות משהו יותר רציני, יותר עמוק, יותר גרמני. אבל היא כבר לא כאן, וגם בעצם לא ממש היתה גרמנייה. ניתן לקוראים בשפה שהעריצה לעשות את מלאכת הביקורת במקומה.

הורהר בעברית, הוקלד באנגלית ויוצא לאור בגרמנית

הורהר בעברית, הוקלד באנגלית ויוצא לאור בגרמנית

הספר יוצא לאור בהוצאת GRAF/ULLSTEIN

facebook.com/Wo.bist.du.Motek

תגובות