קוראות וקוראים יקרים (גיליון מס' 7)

למה הגיליון החדש כמעט ולא עוסק במהומה שהתפתחה סביב "ישראלים בברלין", ומה בכל זאת יש בו

אז לאיזו גישה אתם משתייכים? האם צרכתם בשקיקה את הררי המילים והתמונות שנכתבו ושודרו על ישראלים בברלין בתקופה האחרונה, או שהתעלמתם במופגן ותהיתם איך כל זה קשור אליכם? התעצבנתם והגבתם – בלב, בפייסבוק או בראיון בלעדי, או שמשכתם בכתפכם ונשפתם בביטול?

או שאולי, כמוני, התחלתם מעמדת סקרנות מסוימת ובהפתעה מכך שנושא די שולי ואזוטרי ביומיום הפך לסופה תקשורתית, אבל אחרי זמן קצר למדי, כשהבנתם שאתם קוראים שוב ושוב את אותן קלישאות צפויות ומשעממות, את אותו סיפור בגרסאות לכאורה שונות, את אותה דיכוטומיה בנאלית של "בעד" או "נגד" – איבדתם עניין, פשוט נמאס ודי?

אולי הבנתם גם אתם פתאום, שבעצם הדיון הזה לא באמת קשור אלינו. ברלין היא ה-ZOO, ואנחנו הכלוב האטרקטיבי של השימפנזים. התיירים שבאים להשקיף עלינו מתחלקים, מבחינה תקשורתית, לשתי קבוצות: אלה שהיו מתים להיות שימפנזים, כי החיים של שימפנזים הרי כל כך פשוטים ונחמדים, כל היום הם רק משחקים ואוכלים בננות!; ואלה שאמנם נהנים להתבונן קצת בתעלולים, בעיקר של הקטנים החמודים, שכל הזמן קופצים, מציקים לזקן השבט ונהנים ממצלמות התיירים, אבל עוד יותר הם נהנים מכך שהמבט על השימפנזים מזכיר להם כמה טוב שהם לא, וכמה הם אוהבים את עצמם בדיוק כמו שהם.

במידה רבה, מבחינת התקשורת – הישראלית, אבל גם המקומית והבינלאומית – "ישראלים בברלין" זה סמל, אייקון שמעוצב בהתאם למטרה והצורך של האייטם, ולא קהילה של אנשים עם התלבטויות, מורכבויות, ניואנסים, וכל הפרטים המיותרים האלה שהופכים את החיים של כל אחד ואחת – בברלין, בתל אביב, או בכל מקום אחר – לפאזל מרובה חלקים.

כל זה מובן לגמרי, ובסדר, ואולי אפילו נחוץ – סמלים ואייקונים הם חלק בלתי נפרד מהשיח הציבורי. אבל אותנו, שלא מסתכלים על הדימוי מבחוץ אלא חיים בתוך הקרביים המפותלים שלו, זה לא חייב לעניין.

וכל ההקדמה הזאת כדי להסביר למה, בניגוד לאינסטינקטים העיתונאיים-חדשותיים שלי, הגיליון שלפניכם כמעט ולא עוסק במהומה שהתפתחה. למעט השיחה בין יונתן להאנו, שעלולה היתה להפוך לאקספיסטית עד בלתי-רלוונטית אלמלא עסקה גם בכך, הגיליון מנסה, כרגיל, להתמקד דווקא ברזולוציות ובזוויות שפחות מגיעים אליהן בתקשורת המרכזית.

כך, למשל, עידו פורת ואנוכי נפגשנו עם העורך הפוליטי של הטאגסשפיגל כדי להביא בפניכם ניתוח וסיכום של הבחירות והשלכותיהן; אילן גורן כותב באופן סוחף ומשעשע על השתלשלות העניינים שהובילה ליציאת ספרו הראשון, בגרמנית, ממש בימים אלה; תומר דותן מביא ראיון מרתק עם המתרגם גדי גולדברג, שמבהיר בין השאר שוב עד כמה שפה היא משמעותית ומהותית להבנה וללמידה של תרבות; דניאלה הורבין מספקת הצצה לסצנת המוזיקה האלקטרונית בעיר, שעשויה לעניין גם את מי שלא יודעים להבדיל בין דיפ-האוס לטכנו; יוצר הבמה ניר דה וולף, שהשיק מופע חדש במקביל בת"א ובברלין, מתראיין ליואב ספיר במדור "ארזת לבד?"; ואנחנו גם פוזלים טיפה מזרחה הפעם, עם שתי כתבות מפולין (הראשונה; והשנייה). יש כמובן גם את מדור הקולנוע, המלצות שוטטות, קולטורה ועוד.

לפני סיום חשוב לי לשתף אתכם בכך שמבחינה כלכלית המגזין הוא עדיין אתגר לא פשוט. הקהילה העסקית הישראלית בברלין עדיין אינה גדולה מספיק (כמו בלונדון למשל), כדי שיהיו מספיק מודעות; וכמו שכתבתי לכם בעבר, מערך הפצה בתשלום יהפוך את כל העניין ליקר ומסובך מדי. לכן, אם אתם רואים חשיבות בהמשך המגזין, נשמח אם תשלמו עבורו כפי רצונכם ויכולתכם (יש כפתור פייפאל כאן משמאל, ואם אתם מעדיפים העברה, שלחו לנו מייל בבקשה).

תודה מראש וקריאה מהנה!

טל אלון

01 cover

שער המהדורה המודפסת. עיצוב: מיכל בלום, איור: מעין ענוים

תגובות