החלטות 2014 | מפסיקה לקטר עליהם

שלומית לסקי, בברלין 3.5 שנים, עיתונאית, תסריטאית ומדריכת סיורים

עם יד על הלב, מי לא חוטא בקיטורים על ״הגרמנים״. ולא רק אנחנו הישראלים, אני שומעת את זה בכל מיני חוגים חברתיים שיש בהם זרים. יש לנו טרוניות: על הבירוקרטיה שיכולה לגרום גם לחזקים שבינינו להתמוטטות עצבים, על חוסר הגמישות והיצירתיות, על חוסר האדיבות של הברלינאים, וגם על כך שגברים גרמנים הם בלתי נסבלים בתחום הרומנטי (ואל תגרמו לי להתחיל).

אתם חושבים שהם לא יודעים שאנחנו מקטרים עליהם בלי הפסקה? יודעים, בטח יודעים. לא מזמן סיפר לי שכן גרמני על חבר שנשוי לדרום-אמריקאית. ״היא לא מצליחה להתאקלם וללמוד את השפה, יש לה רק חברים דרום-אמריקאים שנפגשים ומקטרים על הגרמנים בכל הזדמנות״. השכן שלי לא נראה כעוס. הוא נראה קצת פגוע, אך כמי שמשלים עם גורלו, ילד הכאפות שחולם על כך שיום אחד עוד יהיה מקובל.

כמדריכת סיורים בעברית, יש רשימת שאלות קבועות שישראלים מרשים לעצמם לשאול אותי אחרי חמש דקות היכרות בממוצע: "את סטודנטית פה? אה, את חיה פה סתם ככה בשליחות עצמית? בת כמה את? נשואה? אה, פרודה? כמה זמן היית נשואה? יש לך ילדים? את לא רוצה ילדים? למה לפחות לא עשית ילד? טוב שלא עשית ילד! מתי את חוזרת לארץ? את לא חוזרת לארץ, זהו, איבדנו אותך? טוב לך פה? אבל תגידי עכשיו באמת, טוב לך פה? כי קשה לי להבין איך יהודים יכולים לחיות בגרמניה, איך הם חוזרים לפה אחרי כל מה שהיה. חבל שהמדינה שלנו מאבדת אנשים כמוך. כמה את משלמת פה שכר דירה? מה משכורת חודשית ממוצעת של מדריך תיירים? בכלל, הצעירים יכולים להתפרנס בעיר הזו? לא… מה פתאום, לא התכוונתי לשאול אותך שאלה אישית, אני שואל ככה באופן כללי על הישראלים בעיר". אלה הרגעים שבהם אני צריכה לנשום נשימה ארוכה, ולפתח גרסאות אלגנטיות יותר לתשובה ״זה פאקינג לא עניינכם!״. אלה הרגעים שבהם אני נזכרת למה אני חיה בברלין.

אחרי שסיימו את הראיון האישי, המטיילים הישראלים חולקים עימי בדרך כלל את משנתם על העם הגרמני. זו נחלקת לשני סוגים עיקריים: הבעת הערכה – תוצרת גרמנית זה איכות מובטחת, הרכבות נוסעות פה חלק כמו כותנה, יש להם מוסר עבודה, לגרמנים; או התבוננות על גרמניה במשקפיים של 1933 – "אי אפשר לסמוך עליהם! את נתקלת הרבה בניאו-נאצים פה? את מרגישה נוח לדבר עברית במקומות ציבוריים? זה רק עניין של זמן עד שזה יקרה פעם שנייה". מול המטיילים הישראלים אני מגנה בחירוף נפש על המוניטין של הגרמנים ומספרת כמה יפה מקבלים אותנו פה, וכמה שזה לא נכון להסתכל על גרמניה של היום כאותה מדינה מלפני שמונים שנה. אבל אם להיות כנה עם עצמי, אני לא שונה מהם בהרבה, אולי רק קצת יותר מתוחכמת. כי בעוד התיירים הישראלים תקועים בסטריאוטיפים ההיסטוריים, אני שבויה בסטריאוטיפים של ההווה. וזו הרי ממש צביעות לחיות פה, ליהנות מכל מנעמיה של ברלין, ובאותה נשימה לקטר על המארחים שלי.

ההחלטה שלי לשנה החדשה היא להפסיק עם הקיטורים, ובמקומם להזכיר לעצמי את הדברים שאני אוהבת במקום ובאנשים, הדברים שבזכותם בחרתי להישאר כאן. מה אני אוהבת? אני אוהבת את הכבוד של הגרמנים לפרטיות (שבזכותו על פי רוב הם לא צועקים בסלולרי בקולי קולות במקומות ציבוריים – כבר בשביל זה היה שווה להגיע); אני אוהבת שיש פה לא רק מרחב אישי אלא גם פיזי, ואין תחושה של דוחק, צפיפות וקצב מטורף כמו בערים גדולות אחרות; אני אוהבת לחיות בתחושת אמון בסיסית בסביבה שלי, ולא בתחושה מתמדת שמנסים לתחמן אותי; תמיד אהבתי לתכנן מראש, דבר שהיה כמעט בלתי אפשרי בארץ (כשאת מתקשרת לקבוע עם חברה לעוד שבוע, היא לא רוצה להתחייב כל כך הרבה זמן מראש, כי אצלנו אי אפשר לדעת מה יהיה מחר, ותמיד מצאתי את עצמי עושה ג'אגלינג בין שלוש תוכניות טנטטיביות שמהן במקרה הטוב אולי אחת תצא לפועל); אני אוהבת את הכבוד שיש לגרמנים לשיחה אינטלקטואלית ולתרבות; ובסופו של דבר, אמנם לוקח להם זמן להיפתח, אבל גם כאן החברות ממוקמת גבוה בסולם הערכים. עובדה, ברגע האמת, מי היה זה שעזר לי לפתור את הברוך מול מס הכנסה אחרי שהפראו התנשפה ברוגז ונבחה לתוך השפופרת: ״אין מילה אחרת לזה בגרמנית, נה? איינקומן זה איינקומן ואאוסקומן זה אאוסקומן״ (זהו, קיטור אחרון עד להודעה חדשה)? ברור שחבר גרמני.

צילום: רותי צונץ

צילום: רותי צונץ

לכל ההחלטות

תגובות