החלטות 2014 | אל עצמי – בגרמנית

רואי וולמן, בברלין 4.5 שנים, אב מודאג

היינו זה לא מכבר אצל חברים, אני ובני בן החמש. לקראת עזיבה נפתח בחדרה של בת החמש וחצי המשא ומתן הרגיל והמתיש בשאלת ההשאלות – מה מותר לו לשאול ומה אסור, מה יכול להיות שלו לכמה ימים ומה בשום אופן לא עוזב את מפתן הדלת. התהליך אורך בדרך כלל דקות ארוכות, כך שהרשיתי לעצמי עוד להתמהמה בשיחה עצלה עם ההורים בגבול שבין אנגלית וגרמנית. בסופו של דבר יצאו שני הילדים מהחדר וניגשו אלי עם מטבעות כסף ביד, מטבעות קטנים של חמישה סנט, לא יותר. ״מותר למיכאל לקחת כסף?״ שאלה בת החמש וחצי בגרמנית. השאלה תפסה אותי מעט לא מוכן, גם כי הטון סתר את מה שנדמה על פניה כדוק ציפייה לתשובה שלילית, אישור מגבוה שמשהו פה לא לגמרי לגיטימי. אבל אני אפילו לא חושב שהתלבטתי רבות בעניין, עניתי פשוט בשפה ההיא את התשובה הראשונה שהתנסחה בראשי. ״אם את רוצה לתת לו כסף, זה בסדר מצדי״, שמעתי את עצמי עונה לה. ובעוד פניה בישרו בלבול, ואולי גם אכזבה, על פני בני עלה והזדהר לו חיוך ירח רחב. מרחוק נדמה היה לי שאני שומע סירנות‫.‬

דקות אחר כך לא יכולתי להיפרע מאותות ‫קלושים‬, דקירות קלות שמשהו לא בסדר התרחש זה עתה. התחושה הלכה והתחדדה כששמתי לב, בעוד בני מתלבש, שבת החמש וחצי מתהלכת בדירה וספק ממלמלת לעצמה-ספק לעולם‫-‬ספק‫ ‬מוכיחה אותי, ״כסף לא נותנים במתנה, כסף לא נותנים במתנה״. שאלתי בליבי אם נדרשה תגובה אחרת מצדי, ואף תהיתי למה אין לי בכלל משנה סדורה בעניין, ועל מה זה בדיוק מצביע‫.‬

אחר כך הגיעה אמא נוספת לדירה לאסוף את בתה. אותו מהלך חזר על עצמו בין שתי הילדות בדיוק רב – השאילתה, הניסוח, הטון, הציפייה – כלומר רק עד שהאם פצתה את פיה וענתה, בגרמנית שלה. ״כסף צעצוע זה בסדר גמור, אבל אני מעדיפה שקטיה לא תקבל ממך כסף אמיתי, כי אני חושבת שזה בעצם לא הכסף שלך, אלא של אמא ואבא שלך. הם שהרוויחו אותו בעבודה״. הכל סביבי חשך. ברור! הוציאה לי את המילים מהפה. לא בגרמנית, בעברית. אם לא היו שם נשים וטף, הייתי מליט פניי בידיי – מילא איש ללא תכונות, אבל הורה ללא עקרונות‫?‬

בבית ניתחתי את מה שקרה. ניסיתי להבין איך עמדה כל כך נחושה בעניין, שבוודאי היתה אופציה ראשונה בעברית, נדחקה הצידה לחלוטין בגרמנית. כי זה לא שלא מצאתי את המילים הנכונות, או את השטף הדרוש — אלוהים יודע שגם מקרים כאלה לא חסרים — התחושה היתה שמישהו אחר נכח ופעל בתוך הסיטואציה ההיא, לא בדיוק אני, אלא האני בגרמנית, שהוא טיפוס נסוג מאין כמותו, נמנע כרוני‫,‬ שמשהו ממנו אובד תמיד בתרגום‫.‬

התחושה היתה שמישהו אחר נכח ופעל בתוך הסיטואציה, לא בדיוק אני, אלא האני בגרמנית, שהוא טיפוס נסוג מעין כמותו, נמנע כרוני‫,‬ שמשהו ממנו אובד תמיד בתרגום‫

לפעמים המציאות מסבירה לך רעיונות מורכבים טוב יותר מספרי עיון, ובמקרה הזה איך השפה מעצבת את התודעה, עושה בך כבשלה‫,‬ לשה אותך כחומר ביד היוצר‫.‬ כך שהבנתי גם למה אני בכלל לומד גרמנית. נפל לי בעצם האסימון, שזה לא קשור לוויזה ולמשרד הזרים, ושבשורש הדבר אין לכך כל נגיעה לקריירה מקצועית או לתימרונים חברתיים. התברר לי שזה אפילו לא עניין של שיפור עצמי או אתגר אינטלקטואלי. אולי בכלל להפך: הבנתי שאני מתייצב בהכנעה ב‫‬פולקסהוכשולה‫‬ כדי לנסות לשמור בברלין על איזשהו רצף דקדוקי פנימי, כדי להישאר כמה שיותר סמוך ל״אני״, בגבולות הזהות של ״עצמי״ בגרסתה העברית‫.‬

אני הולך לתת גז בשנה הבאה‫,‬ להטות אוזניים ולחרוק שניים‫,‬ להתחכך בשפה המקומי‫ת כבנייר זכוכית.‬ הגרמנית היא הגיהנום, על כך אין הרי ויכוח, אבל כך גם הזולת‫,‬ אז מוטב אולי לנסות ולהיות בכל שפה כמה שיותר אתה עצמך‫.‬

 

 

רואי וולמן

 

לכל ההחלטות

תגובות