החלטות 2014 | את אותם הדברים אבל לאט

שי אורדן, בברלין כשנה, עורך דין מסחרי ומגשר בתיקי משפחה, עסקים וטכנולוגיה

לפני חודש איחרתי לטיסה — לראשונה בחיי לגמרי באשמתי. הגעתי לדלפק חמש דקות אחרי סגירתו, וזו עילה מוצדקת בהחלט, לפי התקנות באותיות הקטנות ולפי כל היגיון של חברת low cost, לשלול ממני זכות עלייה למטוס. כל כרטיס אחר עלה באותו יום באיזור אלף אירו, ומאוחר יותר לא היה טעם לנסוע, משום שנסעתי לאירוע משפחתי חשוב לי מאוד, ונסעתי, כמו תמיד, בטיסה שמגיעה ברגע האחרון. גם יצאתי אליה ברגע האחרון, ועוד התעכבתי בדרך. הייתי עסוק מדי בדברים שצריך לעשות אחרי הנחיתה, עד שפספסתי את ההמראה. מול אורח החיים העמלני, העמוס, הלחוץ, כמנהל עשרה או עשרים פרויקטים במקביל, ניצבה מראה מביכה. פספסתי את הטיסה, ולא השגתי שום דבר ממה שרציתי. אבל האכזבה האמיתית היתה שמרוב הישגיות לעשרות פרטים קטנים, לא ראיתי שום דבר שחשוב באמת.

אני מכיר את התחושה הזו — ואני רוצה בשנה הקרובה לעשות את אותם הדברים, אבל לאט. אי אפשר לומר שיישמתי את ההחלטה באותו רגע, כשהתיישבתי על רצפת שדה התעופה, חיברתי מחשב וסמארטפון לחשמל ולמודם הסלולרי, והתחלתי לגלוש ולטלפן לכל העולם, בלי טיפת קור רוח. בעזרת אותו אי-מנוח, שגרם לי לפספס את הטיסה, מצאתי טיסה חדשה שלא איימה לרושש אותי, שירדה כבר מן המערכות באינטרנט אבל תפסתי אותה ואת סוכן הנסיעות וגרמתי להם להיפגש. הישג מפוקפק; הצלה גדולה ויקרה מתאונה מיותרת ומביכה.

הייתי עסוק מדי בדברים שצריך לעשות אחרי הנחיתה, עד שפספסתי את ההמראה. מרוב הישגיות לעשרות פרטים קטנים, לא ראיתי שום דבר שחשוב באמת

אירופה הצפונית והצוננת מביטה בבוז על הגישה העמלנית הזו. את מי שחוצה את הכביש באדום, אמרה לי פעם חברה ברלינאית, היא רואה כמעין עוף מוזר (״לאן הוא ממהר? יכול להיות שיש לו עבודה?״). מייסד סטארטאפ גרמני מצליח אמר לי, שהוא לא יכול לפתות את העובדים להישאר כל הלילה באמצעות אופציות, או כל דבר אחר, אם המחיר הוא לא לראות את האישה והילדים. ושותף בכיר במשרד עורכי דין גדול אמר לי, שלפנות ערב הוא לפעמים מסתכל שמאלה וימינה, וכל השכירים עם החוזים המיוחדים, הילדים, הלימודים, והמשרות החלקיות, כבר לא שם. בישראל נשארתי כל הלילה בשביל הרבה, הרבה פחות, אפילו כמתמחה בשירות הציבורי (ובשבת עבדתי בעבודה שנייה). זו לא גישה רק לענייני עבודה, אלא לחיים בכלל. החופשה, הזמן החופשי, ההפרדה בין עבודה לחיים פרטיים, בין קולגות לחברים, בין ההורים שגרים בקצה השני של המדינה לחיי הזוגיות שכאן – הכל במגירות, יש זמן לכל, ושום דבר לא דחוף.

ברכבת התחתית יש הרבה זמן לבהות במנהרה הנוסעת לאחור. ואיזה רוגע מיוחד שמור למהגרים בתוך שלל הבעיות שלהם — ריחוק מהחדשות הלאומיות, מהבנת כל השיחות שסביבך, מלפגוש מכרים כל הזמן.

איך אפשר לעשות את כל אותם הדברים אבל לאט, כשאין אפילו זמן לעשות אותם מהר? אין מקום טוב יותר לנסות מאשר בברלין. ההחלטה לשנה החדשה היא להיות כאן, לכוון לעשות פחות, לכוון לעשות לאט. ולראות איך מגיעים עם זה, ולאן.

שי אורדן

 

לכל ההחלטות

תגובות