החלטות 2014 | לשחרר את היד מהמזוודה

אסף דבורי, בברלין כשנתיים, משורר, שותף בפרויקט ההרצאות 12 דקות

בחודש שעבר חגגנו זוגתי ואני שנתיים בדירת הסאבלט הפרולטרית שלנו בפאתי פרידריכסהיין. את המעמד חלקנו עם המשכירים שלנו, או אם לדייק — מי שהחתימו אותנו על שכירות המשנה של הדירה. הארוחה, חלק ממסורת של ערבים משותפים שהתפתחה בינינו, כללה הפעם את ההרכב החדש והמלא של ה-Goetzeים: בריגיטה, האמא ה-DDRית לשעבר עם הלב הרחב והפרעת הקשב משובבת הנפש; הולגר, הבן הנודד שהדירה על כל חפציה שייכת לו; ובני זוגם.

כמו בכל ביקור, התחיל הולגר לפזול שוב ושוב לעבר הרהיטים והחפצים השונים בדירה, ולהיזכר בכל הפריטים שהוא מתגעגע אליהם. עד מהרה התפתחה שיחה ארוכה על ספרי הילדות, הבובות, הדיסקים והמפות, שכבר הורדו מהקירות. ואז נזכר הולגר במפת ברלין משנות העשרים, שהוא חייב, אבל חייב, למצוא. הוא שאל אם כבר נתקלנו בה, התפלא כשאמרנו שלא, והחליט לצאת איתנו למסע חיפוש ברחבי המגירות בדירה. ויש הרבה מגירות בדירה. בשלב מסוים, אחרי שעברנו על רובן, הביטה אלינו בהפתעה האם בריגיטה ושאלה: ״איין מומנט, ביטה, ואיפה אתם שמים את הדברים שלכם?״ אפופים מאדי ההוגו והבירה הבטנו לירון ואני בבריגיטה, וזה בזו, והשבנו בשתיקה, מושכים כתפיים כלפי מעלה במבוכה, כמו מלצרית גרמנייה שנשאלה אם אפשר לשנות משהו במנה ואז ממלמלים, חצי לעצמנו חצי לעברה: ״אין לנו צורך במקום. שתי מגירות הן כל מה שהיינו זקוקים לו מאז שאנחנו פה״.

בשלב מסוים, אחרי שעברנו על רוב המגירות, הביטה אלינו בהפתעה האם בריגיטה ושאלה: איין מומנט, ביטה, ואיפה אתם שמים את הדברים שלכם?

ככה התחלנו בברלין. בלי ספות, בלי ספרייה, בלי מכונת כביסה, בלי stuff. קלים. רק אנחנו ומה שנכנס במזוודה. הרי לשם כך בדיוק יצאנו למסע, כדי להימלט מהמרוץ המוכר והמעייף של דירה, משכנתא, 12-14 שעות עבודה ביום, סופ״ש ״רגוע״ בחיק המשפחות, מרדף אינסופי כדי לגמור את השבוע, החודש והשנה. בלי אוויר, בלי רגע למחשבה, בלי שקט. במידה רבה, החיים פה היו יציאה במחלף האחרון לפני שהעתיד הידוע הזה נפתח אל כביש מהיר שכמעט בלתי אפשרי לרדת ממנו. פוס משחק, או לפחות הפסקת חמצן גדולה לפני שחוזרים פנימה. ואני לא מתכוון שידענו מה יהיה, או איזה עתיד או מקום אנחנו מחפשים לעצמנו. כל מה שידענו היה, שאנחנו רוצים עוד קצת זמן לעצמנו, ושהעתיד, כל עתיד שיבוא, צריך להיות שזור גם בחלומות שלנו, כאלה שבחרנו וחלמנו ביחד.

אחרי חודש מצאנו דירה מרוהטת עם חוזה לשלושה חודשים ואופציית הארכה. עבודה ראשונה, ויזת שהייה, לימודי גרמנית, חברים ראשונים, ניסיונות שונים ומשונים לרדוף אחרי חלומות של כתיבה, חברים שעוזבים, סיבוב שני במשרד הזרים, התנדבות, עבודה נוספת, ועוד אחת חדשה ללירון, דרכון אירופי וסוף למשרד הזרים, והנה — עברו להן שנתיים ונולדו להם חיים. ועדיין, לאורך כל הזמן הזה לא שכחנו להחזיר את הספרים והדיסקים בכל פעם שקופצים לביקור בארץ או עם האורחים. וכך גם עם הבגדים שלא לבשנו במהלך שנה שלמה, וכל אותם דברים שפחדנו לצבור.

הבעיה היחידה שנגזרה מהחשיבה המשותפת של להישאר קלים היתה המרחב המוגבל שאפשרנו לעצמנו בתוכה. יחד איתה נמנעה גם האפשרות הפשוטה להניח את הרגל לתקופת מה ולומר, הנה, פה יש לנו מספיק מקום להתרחב, להתבזבז על השולי, להתעמק. במקום זה המשכנו לנוע בתוך הכאן אבל לא כאן. ניזונים ממקום שבו אנחנו כבר לא נמצאים. מנותקים לרוב ממה שמתרחש כאן מעבר לאירועי תרבות וחדשות ממסכי האובאן. מקלפים את עטיפות הצלופן הכל כך יפות של העיר הזאת, אבל לא נותנים לעצמנו מקום להרגיש בה נוח מחוץ לעצמנו ולארבעת קירותנו.

אז אם יש החלטה אחת שאנחנו לוקחים על עצמנו בשנה הקרובה היא הניסיון לעשות לעצמנו קצת יותר מקום בתוך עיר, שפה ותרבות שאינם שלנו, שיכולות לקחת אותנו עוד קצת אל חלומות אחרים, אולי אפילו להתבונן לרגע אל העתיד מבלי לפחד, לתת לעצמנו לשקוע ביומיום מבלי לחשוב שעוד מעט הולכים מפה ומכבים את האור. לנסות לתת לעצמנו את המרחב לו אנחנו זקוקים מבלי לאחוז ביד האחרת במזוודה. לנוע במרחב הברלינאי מתוך הרגשה של בית ולא של אורחים לרגע.

אסף דבורי

 

לכל ההחלטות

תגובות