החלטות 2014 | שנת ההתמסרות

יונתן ויצמן, בברלין כארבע שנים

כאן בברלין, יותר מבכל מקום אחר שגרתי בו, קשה למצוא אחיזה. הזמן המוכר, הזמן שעימו גדלתי, אינו נוכח כאן באותה מידה. אני מתכוון כמובן לזמן הישראלי-יהודי. לא אחת אני מוצא עצמי עוצר בהרמנפלאץ ביום שישי בצהריים ומדמייין שכולם כמוני חשים את אותה תחושה מוכרת של יום שבת הממשמש ובא. אבל כמובן שלא כך הדבר. יום שישי הוא יום רגיל כאן, והתחושה היא שלי. אמנם לא בלעדית לי, אך שלי בכל זאת. אני נמצא בזמן אחר.

הזמן כאן שונה, וקשה לאחוז בו. ולא רק משום שימי החורף קצרים ואפלוליים, ובעומק העונה הם מסתיימים מבלי שבכלל החלו; ולא משום שימי הקיץ עמוסים ועסוקים כל כך כפיצוי על ימי החורף האבודים. הזמן שונה וחמקמק משום שאני מאפשר לו להיות כזה. ברלין הארורה, לא לשווא כולם מבקשים לבוא לכאן. יש כאן כל כך הרבה הסחות דעת נהדרות שקל להתמסר להן. הרומן שלי טרם נכתב במלואו משום שלא כתבתי אותו, משום שאני מקדיש את זמני לדברים אחרים. במקום להיות בבית ולהקיש על המקלדת, אני מוצא עצמי פעם אחר פעם בבר, מקיש את כוס הבירה שלי כנגד זו של מי שמולי, אומר לעצמי בלב ש״מורגן״ נעשה את שצריך לעשות. אני מתיייסר ומזמין כוס נוספת, והזמן חולף.

וכאילו להקשות, לא רק הזמן שלי חומק כמו גרגרי חול מבין האצבעות. אני יודע שיש כאן רבים שיש להם משפחות ועבודות של ממש, אבל לעיתים נדמה לי שרוב מי שגר פה עסוק באיזה ״פרויקט״ או ״קולקטיב״, או שהוא עוד סטודנט עם יותר זמן לבילויים מאשר לספרייה. וכשכולם סביבך אינם חשים צורך לרוץ ולהשיג דברים, קשה לעשות זאת גם כן. הזמן שלי בברלין חולף מבלי משים, משום שכך חולף כאן גם הזמן של האחרים. אם כולם הולכים למסיבה במקום לעשות משהו, משהו חשוב יותר, לא תלך איתם? כמובן שתלך. הרומן יחכה למורגן, ומורגן תמיד יידחה לאובר-מורגן.

וכשכולם סביבך אינם חשים צורך לרוץ ולהשיג דברים, קשה לעשות זאת גם כן

אני חי כאן בנתק מרצון, בעולם בין עולמות. הזמן המקומי אינו משפיע ממש, וזמן המולדת רחוק. והמקום המנותק הזה נוח וטוב לי, לרוב. אך אפילו כאן, לפעמים מרגישים את הזמן. לקראת שנה עברית חדשה, כשההורים שואלים מה אעשה בחג, הזמן מתנפל עלי בבת אחת. משהו בקרבי מתכווץ. אני חושב על הדברים שרציתי להשיג בשנה שחלפה, וליבי כבד עלי. יום הולדת, סילבסטר – גם בהם אני מרגיש את הזמן באמת. וכל שנה אני מחליט לעשות דברים אחרת בשנה הבאה, כמו שכולם מחליטים: להתעמל יותר, לעשן פחות, לשפר את הגרמנית, לכתוב יותר. בקיצור, להיות טוב יותר מאשר בשנה שעברה. שנה חדשה היא עת מיוחדת להחלטות דרמטיות ורבות משמעות, ובמיוחד כאן, בברלין, משום שתום שנה ותחילת שנה חדשה הם מסממני הזמן המעטים שיש לנו בעיר ללא זמן. כשהימים נמסים זה לתוך זה, כששבועות אינם מובהקים וחודשים נעלמים סתם כך, רק לשנים יש משמעות.

ובתחילת השנה נדמה שאני באמת בריא יותר, נמרץ יותר, ידידותי יותר, גרמני יותר, כפי שאמרתי שאהיה. אך בטרם חולף חודש, אני שוב מוצא את עצמי עושה דברים שהחלטתי לא לעשות, או לא עושה דברים שהחלטתי לעשות. אני כועס על עצמי וחש אכזבה משום שלא עמדתי בהחלטתי. לפעמים אני כמעט שונא את עצמי על כך ששוב אני מניח לזמן לחמוק, שוב מוותר על האפשרות הדלה שיש לי לאחוז בו.

לא כך השנה. הפעם, כשכולם מחליטים נחרצות לגבי השנה הבאה, אני אחליט שלא להחליט. השנה לא אשבע שאהיה טוב יותר, נחוש יותר, מוצלח יותר. במקום להתייסר על כך שלא עמדתי במילתי לעצמי, השנה אני מוותר מראש. השנה אניח לדברים להיות כפי שהם. מדוע? משום שיש סיבה לכך שעברתי לכאן, ומחירי הבירה ושכר הדירה הם לא הסיבה הזו. כאן הזמן חולף אחרת, וקשה לאחוז בו, וטוב לי כך. ואם לא היה לי טוב כך, לא הייתי נשאר כאן. השנה אחליט שלא להחליט, שלא להיאבק עוד בברלין, עיר ללא זמן שבה מותר כמעט הכל. בשנה הבאה, כך החלטתי, אתמסר בלב שלם למקום שבו בחרתי לחיות.

יונתן ויצמן

 

לכל ההחלטות

תגובות