החלטות 2014 | תוכנית ההתנתקות

תומר דותן, בברלין כשלוש שנים, כותב וסטודנט לספרות השוואתית ופילוסופיה

לאחרונה קיבלתי הודעה ממכר ישראלי, שהיה חבר טוב בתיכון. הוא נחת בברלין ושאל אם מתאים לי שנתראה. כעבור יומיים ישבנו בבית קפה בשכונה והתעדכנו בשנים שעברו מאז הפעם האחרונה שדיברנו. שמונה. שמונה הוא מספר השנים שחלפו. ״יש לך שיער אפור״, הוא אומר. ״קוראים לזה לבן. זה מצה״ל״, עניתי, וחשבתי שרק השחרור שלי היה לפני ארבע שנים, ואיך שהכול טס. חזרתי הביתה ופתחתי את המחשב. נתקפתי געגועים לאנשים שהיו בחיי, גם אם לשבועות בודדים, וריגלתי קצת — מה הם עושים, איך הם נראים היום, איפה למדו או עדיין לומדים. אקסית אחת נשואה, אחרת שחקנית; מהתיכון כולם גרים בתל אביב, מהצבא עברו לירושלים; משפטים, מרשים; והיא, היא עדיין לומדת רפואה — צריכה לסיים בקרוב לפי החישוב שלי; והוא מארגן מסיבות, תמיד היה איש של לילה; והיא טבעונאית, מהמילה נא.

תהיתי גם על קנקני שלי, דפדפתי לאחור בקורות חיי הווירטואליים, תוהה האם אחרים מתעניינים בי כמו שאני מתעניין בהם, ומה יראו אם ייכנסו לפרופיל שלי.

ואז, כשהבטתי בעצמי מבחוץ, עובר על רשימות חברים, בודק לייקים, מגיב, מציץ, מרגיש קרוב יותר לאנשים שהיו ואינם – הבנתי פתאום, שאני מתבונן באדם פאתטי.

אני לא חושב שהרשתות החברתיות הרסו את הקשר הבין-אישי. אני לא עומד לצידם של מתנגדי הסמרטפון ופייסבוק, שלתפישתם אם אלה לא היו קיימים, כנראה הייתי נפגש בלי הפסקה עם חברים במקום להסתפק בריגול/שעת דחיינות טיפוסית. אבל כן, יש בעיה (בין השאר) עם אובססיית האידיאליזציה שגורמות לנו הרשתות החברתיות.

בניית פרופיל היא עבודה קשה. נסו לחשוב כמה שעות בחייכם השקעתם בבניית חלונות הראווה שלכם ברשת. כתיבת סטטוסים בפייסבוק, פרסום ותיוג תמונות באינסטגרם, ציוצים בטוויטר, עריכת פרטים, וריפרש, ועכשיו לחלק כמה לייקים לצורך שמירת קשר עם הבוחר. אצלי – כפי שחלקכם ודאי שם לב, מדובר בהמון שעות. יש לכך כמובן סיבות פסיכולוגיות מגוונות, כמו הצורך להרגיש נאהב, האפשרות להיות מי שאינני, או לפחות גרסה משופרת של עצמי, הסיפוק מפרסום תכנים בסביבה קרובה ואוהדת (אין ספק אגב, שהאחרון הוא גם תוצאה של הפיכת הסביבה הרחוקה לעוינת), ובהיותי מהגר נוספת לכך כמובן גם ההגירה בלי הגירה – ניוזפיד מלא להתפקע בכתבות חסומות של ״הארץ״, מ״מים וכתבות שיגרמו לי להרגיש בבית ממרחק אלפי קילומטרים.

ואז, כשהבטתי בעצמי מבחוץ, עובר על רשימות חברים, בודק לייקים, מגיב, מציץ, מרגיש קרוב יותר לאנשים שהיו ואינם – הבנתי פתאום, שאני מתבונן באדם פתטי

שלא לדבר על הזיוף הגדול של המונח ״קהילה״ שמייצרות הרשתות החברתיות. תחת כסות של קהילתיות ושיתוף (שיתוף! הם משתמשים במילה הזו!), מייצרת הספרה החברתית האינטרנטית מרחב שבו נוצר ההיפך הגמור. גילויי חיבה מורדים לרמת ה״לייק״ או ה״ריטוויט״, התמונות באינסטגרם לא מנסות להציג את המציאות אלא דרך אותם פילטרים, המשקפיים הוורודים שאנחנו מרכיבים, בוהים במסך כשהחיים האמיתיים חולפים מאחורינו ומצדדינו. קראו לי מיושן, אבל ההגדרות שלי לקהילה הן אחרות, והן כוללות חברה שמייצרת יחד ונעה יחד לכיוון מסוים.

אם כן, את ההחלטות שאני מקבל פעמיים בשנה, בראשי-השנה השונים, כמו ״להיות שלם עם עצמי״, ״לאהוב את היצירה שלי״ וכו׳, נוכל לסכם הפעם כך, למרקר ולהפוך למודגש, נטוי, עם קו תחתון: עליי להיגמל מהרשתות החברתיות. לא לחלוטין. חזרה לתדירות פרסום הסטטוסים שלי משנת 2006, שבה פתחתי את הפרופיל בפייסבוק, תהיה גם היא התחלה טובה.

לדעת לנתק ולהתנתק, להניח לעבר להיות עבר, להווה להיות שילוב של זמן וחלל ספציפיים, ולהתרגש מהעתיד — אלה לא רק כישורים חיוניים למהגר. אלה קווים של התבגרות, זו חשיבה קדימה במקום אחורה.

״הרשתות החברתיות ממכרות יותר מעישון״, מעדכן אותי אחד הצעירים שאני מלמד עברית. הוא משלים פעלים בטבלה, והטלפון שלי מתריע שנכנסה הודעה בוואטסאפ. אחרי שנייה מהוססת אני שולף לבדוק, והוא מספר על המחקר שקרא. ״גם אני״, הוא מרגיע אותי, ״מוכרח להסתכל כשיש משהו חדש, גם כשאני יודע שלא קרה כלום״. ואני, שהצלחתי להיגמל מעישון בשנה החולפת, מציץ בהודעה בתחושת כמו-ג׳אנקי, מתבייש מול נער בן 16 שקורא אותי הרבה יותר טוב מאת ספר העברית שעל השולחן, ויודע שהשנה זה חייב לקרות: הפעילות שלי במרחב הנעים אך המזיק הזה חייבת לקטון. משמעותית.

צילום: CATHARSISTUDIO

צילום: CATHARSISTUDIO

לכל ההחלטות

תגובות