החלטות 2014 | ועכשיו — ערבית

גדי גולדברג, בברלין כתשע שנים, מתרגם ספרות ופילוסופיה מגרמנית לעברית

שפה היא לא רק אמצעי תקשורת. שפה מקפלת בתוכה תרבות, וכשלומדים שפה חדשה, לומדים איתה גם את התרבות שנוצרה בשפה הזאת, או שהשפה הזאת יצרה. אבל השפות אינן מסוגרות בתוך עצמן ובתוך היצירה התרבותית שלהן, הן גם יוצרות קשרים עם שפות אחרות, מושפעות מהן, משפיעות עליהן, ובתוך כך משפיעות גם על התרבות האחרת ומושפעות ממנה. יש קסם גדול בלימוד שפה חדשה. בשלב כלשהו אתה מרגיש שמעבר לכך שלמדת עוד שפה בעולם שבו אתה בן בית, נפתח בפניך גם עולם חדש. כאילו העשרת את חייך בעוד חיים.

בתור מתרגם, שהשפה היא כלי העבודה שלו, חשוב לי במיוחד ללמוד שפות נוספות, גם אם אינני מתכוון לתרגם מהן. גיליתי שכשאני לומד שפה חדשה, נפתחת בפניי פרספקטיבה חדשה לא רק לעולם של השפה הנוספת, אלא גם על שפת האם שלי. מה שהיה מוכר וידוע, טבוע בפנימיותי לבלי הפרד, מקבל פתאום מימד של מבט חיצוני, ופתאום מתברר שהמובן מאליו הוא לא האופן האפשרי היחיד של תרבות, אלא יש עוד עולם ומלואו של אופני מחשבה וצורות חיים. כך מתחדד המבט על שפת האם שלי, היכולת לראות את הייחוד שבה ולהבין אותה יותר ככלי תרבותי ופחות כטבע ראשוני.

השפה הזרה הראשונה שלמדתי בגרמניה היתה גרמנית כמובן. זה היה קשה, אבל הרצון לחיות במקום כלשהו מתוך הבנת התרבות היה חשוב לי יותר מהקושי, וסייע לי להתגבר עליו.

אחר כך למדתי כאן צרפתית. על האתגר שבלימוד שפה חדשה נוסף כמובן הקושי שבלימוד שפה זרה בשפה זרה, כלומר שיעורי הצרפתית התנהלו בגרמנית. ובכל זאת איכשהו זה נראה אז הגיוני, שהרי שתיהן שפות אירופיות, ויש ביניהן קשר תרבותי כלשהו, גם אם לא כמו הקשר האמיץ בין השפות הגרמאניות לבין עצמן או בין השפות הרומאניות לבין עצמן.

ועכשיו, ההחלטה שלי לקראת השנה החדשה היא ללמוד ערבית. כאן, בברלין. בגרמנית. למה בעצם לא למדתי ערבית כשעוד חייתי בישראל? לכאורה זה יכול היה להיות הרבה יותר פשוט. נכון, למדתי קצת ערבית בבית הספר, לפחות בזמני זו היתה חובה. אבל למדנו את השפה רק שנתיים, ובכיתות נמוכות יחסית. בכיתה ה׳ ערבית מדוברת, ובכיתה ו׳ ערבית ספרותית. וזה היה כבר, לא נעים לומר, לפני כמעט שלושים שנה, ככה שהרבה לא נשאר. ולמה לא למדתי ערבית בכל השנים שלאחר מכן? במבט לאחור נדמה לי שבישראל לא מעודדים לימוד ערבית, אלא אם מדובר בלימוד למטרות צבאיות-מודיעיניות. הנוכחות של הערבית בחברה היהודית בישראל היא לא כשל שפה עם תרבות משלה, אלא כשפת אויב, כך שאשכנזים אינם אמורים ללמוד אותה, ויהודים ערבים אמורים לשכוח אותה, או לפחות לא להשתמש בה בפומבי בתור שפת אם או שפת תרבות.

אחד הדברים שהתרחשו אצלי עם המעבר לברלין ולגרמניה בכלל — משהו שאני די בטוח שקורה לכל מהגר עם הזמן — הוא היכולת להתבונן מבחוץ על המדינה והתרבות שמהן באתי. להתבונן מבחוץ לא אומר באופן ביקורתי דווקא, את זה הרי אפשר לעשות גם מבפנים; להתבונן מבחוץ במשמעות של לחוות באמת את האפשרות של חיים אחרים, את קיומן של תרבויות אחרות, ולא פחות חשוב מזה – את היכולת של התרבויות השונות לחיות זו לצד זו ולהתערבב זו בזו. מובן למדי שהפעם הראשונה ששוחחתי עם איראנים היתה בגרמניה; אבל לפני שנים אחדות הבנתי שגם השיחות שלי עם פלסטינים השתנו כאן. הן חדלו להיות שיחות של ההגמוני עם השוליים החברתיים והפוליטיים, שיחות שפעמים רבות נלוו אליהן חששות ופחד להיפתח, והפכו לשיחות בין שווים, שיחות המבקשות באמת להיחשף לתרבות האחרת, וגם אם לא להבין אותה לאשורה, לפחות לחוות את הנוכחות המעשירה שלה. אולי משום כך אני מרגיש שדווקא בברלין אני יכול ללמוד ערבית באמת, חף מדעות קדומות ופתוח לעולם החדש שיתגלה בפניי, נכון למפגש שיאיר בדרכים חדשות ומפתיעות את הקשר בין שתי השפות האחיות האלה, עברית וערבית.

צילום: יהודה סוויד

צילום: יהודה סוויד

בימים אלה עומד לראות אור תרגומו החדש של גדי גולדברג לרומן הקלאסי ״במערב אין כל חדש״

לכל ההחלטות

תגובות