החלטות 2014 | להשתיק אותו

שרון הורודי, בברלין כשנה וחצי, אמנית רב תחומית

השנה אני מתכוונת להשתיק אותו. לא אתן לו מקום, לא ארשה לו לשלוט בי. השנה הקול הביקורתי יצטרך לשבת בשקט בצד. שנים שהוא יושב לי על הכתף, קרוב לאוזן ומביע דעתו על כל דבר: ״זה לא יצליח״, ״זה לא מספיק טוב״, ״עשו את זה קודם״, ״יש דברים חשובים יותר״. המילים האלה הן כמו רעל, מסוגלות לבנות חומה או לחצוב תהום שמולן נעשים משותקים.

לעיתים הוא מתחזה לקול המצפון. לובש חזות רצינית ומצביע על כל העוולות שקיימות בעולם — מהרעב והמלחמות באפריקה ועד חוסר הצדק שבהעסקה קבלנית, הוא מניף דגלים ומסביר שלהתעסק עכשיו בזוטות כמו אמנות זה פשוט אגואיזם.

יש פעמים שהוא יושב רגל על רגל ומצקצק, מצביע על ההיסטוריה האנושית הארוכה ומוצא היכן נכשלנו בעבר, ומדוע גם הפעם זה לא יצליח.

במקרים אחרים הוא יכול להתחזות לביקורת הגיונית שמוצאת טעם לפגם ברעיון מסוים, ראייה נכוחה של מצב הדברים והסקת מסקנות.

כשחייתי בישראל הוא היה מאושר, התאים לו מאוד לחיות שם. אין כמו חומות אמיתיות, כפייה דתית וגזענות כדי לפטם אותו. הוא ממש חגג.

אין מקום טוב יותר להשתיק אותו מאשר כאן בברלין, העיר שבה אפשר לצאת לרחוב בפיג׳מה או בשמלת כלה ולקבל את אותו מבט אדיש מהסביבה.

לעיתים הוא מתחזה לקול המצפון. הוא מצביע על כל העוולות שקיימות בעולם ומסביר שלהתעסק עכשיו בזוטות כמו אמנות זה פשוט אגואיזם

נכון שגם פה, קילומטר מהבית שלי, באורניינפלאץ, יש מחנה שיושבים בו מאה פליטים שלא יודעים מה צופן להם העתיד; וגם פה יש גזענות והעסקה פוגענית, אבל באותו זמן אני גרה ברחוב בקרויצברג בין שיברו-בר (אמנות קשירה יפנית) לסווינגרס קלאב ולמסגד מאולתר, וזה משנה את התודעה, ומכניס יותר גוונים באמצע.

אפשר לצאת יום אחד להפגנה נגד ג׳נטריפיקציה, ולמחרת ללכת לערב קשירות קווירי בחנות הסקס השכונתית — ולא להרגיש שיש כאן סתירה.

וכשהתודעה משתנה אפשרויות חדשות מתגלות, ורעיונות חדשים עולים מבלי שייחסמו, ואפשר פשוט לעשות. אפשר לצאת ולצלם עלי שלכת, לצייר את המוכרים בשוק האורגני בשבת, לכתוב טור אישי לשפיץ, או לצלם סרט על זיקנה ומין ולא לחשוב כל הזמן ״מה ייצא מזה? מי צריך את זה? למה זה טוב? זה באמת הכרחי?״…

הנה, כבר בעודי כותבת את הדברים, הקול הביקורתי מתחיל להתכווץ, לגמגם, כמעט להשתתק.

אני נוטה להאמין שלכולנו יושב על הכתף אותו טיפוס שמשמיע את קולו, לא משנה מה אנחנו עושים בחיים. אני מציעה גם לכם להשתיק אותו, כי הוא האויב של היצירתיות שאותה כולנו צריכים, בכל דרך חיים ובכל מקצוע שאנחנו בוחרים.

השנה אני מתכוונת להוריד לו את הווליום ולתת לקולות אחרים להתיישב על הכתף שלי: הקול המעודד וקול התעוזה. השנה I will just do it and walk on the wild side ולא אכפת לי שזה נשמע כמו פרסומת לנעליים, או שלו ריד כבר כתב את זה קודם, או שזה בכלל באנגלית.

צילום: יהודה סוויד

צילום: יהודה סוויד

לכל ההחלטות

תגובות