גרמנים וישראלים: סוד האינטימיות

"שישה מתוך עשרה ישראלים לא יוכלו להימנע מלהתבדח על חשבוני כנאצית או ככוכבת פורנו. וכמו לבחורות גרמניות אחרות, כן, גם לי זה קורה: כשהעניינים מתלהטים, מבקשים ממני לומר משהו בגרמנית". אנה ראו, גרמנייה בישראל, חושבת שהמשיכה ההדדית של ישראלים וגרמנים לא מתרחשת למרות ההיסטוריה המשותפת, אלא דווקא בגללה

הדיון הציבורי על ישראלים בברלין ועל גרמנים בישראל נראה כנושא חדש ולוהט לאנשים רבים, אך לא בשבילי. בארבע השנים שאני חיה בארץ, כמעט שלא פגשתי ישראלי בגילי שלא התפלא על החלטתי לעבור לכאן. כבר היה מי שהגדיר אותי כמשוגעת ובאותה נשימה ביקש להתחלף איתי. זה עשוי להסביר את הכמות הגדולה של הצעות נישואין שקיבלתי, לא רומנטיות במיוחד, כדי לאפשר לי להישאר בארץ ולבן הזוג לעבור לגרמניה.

פוליטיקאים גרמנים, ובמידה פחותה גם פוליטיקאים ישראלים, מרבים לדבר על הקשרים בין גרמניה לישראל כסוג של מערכת יחסים מיוחדת. לדעתי, ברקע הדברים קיים דבר נוסף: משיכה מינית מיוחדת בין צעירים גרמנים לצעירים ישראלים. כמובן, אינני טוענת שאלפי אנשים מהגרים מארץ אחת לאחרת אך ורק על בסיס אינסטינקטים קמאיים. רבים מבקשים לעזוב את ארצם בכל מקרה, ואם לא היו עוברים לישראל או לגרמניה, אולי היו מעבירים תקופה ארוכה בהודו (שם מן הסתם יתאהבו בגרמני/ה או בישראלי/ת ואז יעברו לארץ של בן/בת הזוג). כל מה שאני אומרת זה שיש משהו סכיזופרני בדרך שבה אנחנו, צעירים משתי הארצות, בוחנים אלו את אלו.

ברור שלגרמנים הבאים לישראל ולישראלים העוברים לגרמניה יש סיבות שונות ומגוונות לעשות זאת. רבות כבר נכתב על הנושא. אבל אף אחד לא ינסה לעקור את עצמו ממעגל חבריו, ממשפחתו ומביתו רק משום שהוא רוצה ללכת לעתים יותר תכופות לברגהיין או, כמו במקרה שלי, ללכת לשחות בים לפני שמתחילים את היום. אמנם ברלין היא זולה יחסית, המועדונים פתוחים במשך כל סוף השבוע, והיא מעין כור היתוך תרבותי. הרבה מאוד צעירים מהגרים עכשיו לברלין, אבל לא רק ישראלים. משום מה, לא שואלים למה ישראלים עוזבים את ישראל, אלא בעיקר: למה דווקא לברלין? למה לא לברצלונה? אחרי מה שהגרמנים עשו ליהודים, למה הם חוזרים לשם מרצונם החופשי? לדעתי זה לא קורה למרות ההיסטוריה המשותפת שלנו, אלא דווקא בגללה.

כולנו גדלנו עם זכרון השואה, אם כי לכל אחד משני העמים יש תפקיד שונה מאוד בטרגדיה הזו. אבל בה בעת, גדלנו גם עם פרספקטיבה מאוד מינית על ״האחר״. זה התחיל עם ספרוני הסטאלגים בישראל בשנות השישים, המשיך עם מתבגרים גרמנים שחשבו שאסקימו לימון זה פורנו (הו, כמה נאיביים היינו!) והבשיל אצל בנים ישראלים שגילו בשנות התשעים את הפורנו הגרמני הרך ב-RTL וב-SAT1, בשעות הלילה המאוחרות כשהוריהם כבר ישנו במיטתם.

כיום, כשאני נפגשת בפעם הראשונה עם מישהו, שישה מתוך עשרה ישראלים (במיוחד הגברים) לא יוכלו להימנע מלהתבדח על חשבוני כנאצית או ככוכבת פורנו. או שמספרים לי על הסבתא, שציוותה על נכדהּ לשכב עם כמה שיותר גרמניות, רק מתוך נקמה. וכמו לבחורות גרמניות אחרות, כן, גם לי זה קורה: כשהעניינים מתלהטים, מבקשים ממני לומר משהו בגרמנית.

כשחבר גרמני שלי בא לתל-אביב, הוא שם עין על בחורה ישראלית, אבל היא סירבה לקחת אותו לדירתה בטרם הציג בפניה את דרכונו כדי להוכיח לה שהוא אכן גרמני. היא חשבה תחילה שהוא רק מתחזה לגרמני כדי להכניס אותה למיטה, או ליתר דיוק, כדי להכניס את עצמו למיטתה. סיפרתי לחבר נוסף שאני כותבת טקסט בנושא הזה, והוא מיד אמר: ״אה, את כותבת על תסביך האשמה שלנו ואיך שהוא משפיע על היצר המיני שלנו, נכון?״ זמן קצר אחר כך הוא שלח לי הודעת טקסט: ״ואל תשכחי: בחורות קטנות, רובים גדולים!״ אם אתם לא מרגישים שדברים אלו מתארים גם אתכם, זה בסדר. אינני טוענת שכולם מרגישים אותו הדבר. אני רק אומרת שזה קיים.

אנחנו טאבו. וזה הופך אותנו למעניינים ולמושכים הרבה יותר. פלירטוט גרמני-ישראלי שונה מפלירטוטים בינלאומיים אחרים. תשכחו ממשפטי פיק-אפ כמו ״זה כאב לך כשנפלת מגן עדן?״. אצלנו, עוברים ישר אחרי המשקה הראשון ל״האם הסבים שלך ביצעו פשעים נגד האנושות?״. את המשקה השני כבר משיקים ״בתקווה שהסבים שלי לא רצחו את הסבים שלך!״. זה נושא רגיש, וזה מוביל לאינטימיות הרבה יותר עמוקה. יכול להיות שתשכחו את השם שלנו או מה צבע עינינו, אבל לעולם, לעולם לא נהיה סתם ״הבחורה ההיא שהיה לך קטע איתה במהלך הטיול״. אנחנו תמיד נהיה ״הבחורה הגרמנייה״. ואתם תמיד תהיו ״הבחור הישראלי״.

אנה ראו היא היסטוריונית שעברה לישראל לפני ארבע שנים ללימודי תואר שני באוניברסיטת תל-אביב. הטקסט התפרסם באנגלית באתר i24news.tv. תירגם: יואב ספיר

תגובות