השפה יוצרת סוג של בית שהוא לא פיזי

כשמגיעים עם ילדים מישראל, קשה לדמיין שתוך זמן די קצר הגרמנית תהיה מובנת מאליה ודווקא העברית תדרוש תחזוקה. כשהילדים נולדים כאן, עצם הקניית השפה דורשת מאמץ והתעקשות. שיחות עם הורים

יערה דולב, בת 39, תושבת קרויצברג, כוריאוגרפית ורקדנית, הגיעה לברלין במאי 2012 יחד עם בן זוגה עמית, ושני ילדיהם המשותפים, מתן, היום בן 10, ואלמה, בת 5. בתל אביב השניים הקימו וניהלו בית-ספר למחול ולהקה, וגם היו שותפים להקמת בית הספר האנתרופוסופי הראשון בעיר. ״הצלחנו ליצור לילדים בית ספר ביפו שהוא סוג של גן עדן, והיה קשה להוציא אותם ממקום שכל כך האמנו בו״, היא מספרת. כשהגיעו לברלין, החליטו להמשיך עם החינוך האנתרופוסופי, ובחרו בבית ספר ולדורף בשנברג.

איך הילדים הסתדרו עם קשיי השפה וההתאקלמות?

״כל אחד קצת הפוך ממה שחשבנו. בישראל מתן אמנם היה דמות של מנהיג בכיתה, אבל בכל זאת יש בו גם משהו מופנם. כבר בשבוע הראשון ללימודים כאן, שהיה גם השבוע השני לאחר המעבר לגרמניה, ראיתי שהוא בעניינים. הוא היה משחק עם הילדים וצועק איתם בעברית. הם הסתכלו עליו ולא הבינו מה הוא רוצה, אבל הוא היה רץ והם היו משתפים פעולה. אני חושבת שאלמה, לעומת זאת, היתה בהתחלה בהלם תרבותי. בארץ היא היתה מין דב קוואלה של הגננות, והן תמיד עטפו אותה ומישמשו אותה. ופה, הכנתי אותה שהיא הולכת לפגוש את הגננת שלה, ושהיא כל כך מקסימה, וכשאלמה נכנסה הגננת רק העירה לה שהיא צריכה לחלוץ נעליים ולחצה לה את היד. אלמה מאוד התכנסה בתוך עצמה. אבל מצד שני היא גם חינכה את הגננות שלה. היא היתה רצה וקופצת עליהן ומחבקת אותן. הן לא ידעו מאיפה זה הגיע. אז היא קצת לימדה אותן להתחבק. בגן היא לא היתה מדברת, אבל כשהיא היתה חוזרת הביתה ומשחקת עם הבובות שלה, היא היתה זורקת להן מילים בגרמנית, שאין להן שום קשר אחת לשנייה. ואז פתאום היא התחילה לדבר עם הבובות במשפטים, ומאותו רגע זה זורם כמו סכר שנפרץ. היינו בקבלת פנים חגיגית בבית האופרה בגרליץ, עם שמפניה וחליפות, והיא פשוט עמדה שם באמצע ונתנה הרצאות לכולם בגרמנית עם ביטחון מפה ועד הודעה חדשה. היא גם אמרה לי שאומרים לה שזה נשמע כאילו היא נולדה פה. חברה ישראלית שהגיעה לכאן לפנינו תמיד אמרה לי שאין לי מה לדאוג לגבי הגרמנית של הילדים, אלא דווקא לגבי העברית שלהם״.

ואת באמת דואגת?

״שפה זה דבר חשוב, זה השורשים שלהם וגם חלק ממי שהם. כשאתה גר בישראל זה המובן מאליו, אתה לא מרגיש את זה כצורך. אבל פתאום אתה מוצא שזה כן חשוב, השפה, התרבות, המילים. אני מקווה שהם לא יגדלו עם תחושה של חסר, ושהשורשים שלהם יעברו איזושהי טרנספורמציה למשהו חדש, שהוא בסך הכל מורכב יותר״.

עדי לירז, בת 37, אמנית רב-תחומית ואוצרת, בוגרת בצלאל וה-Hochkunstschule Weißensee, הגיעה לברלין ב-2003. כבר באותה שנה פגשה את בן זוגה, ארש, יליד אפגניסטן, שמשפחתו היגרה לגרמניה כשהיה בן שש. כיום הם גרים בפרנצלאוור ברג ומגדלים שני ילדים – איליאס, בן 8, ודריה, בת 5. כשעדי היתה בהריון עם איליאס עלתה השאלה לאלו שפות יחשפו את הילד. „שפת האם של ארש היא פרסית ואנחנו מדברים בינינו אנגלית. אבל מה שהכי בית בשבילי זו השפה ולא יכולתי לדמיין שלא אדבר עברית עם הילדים. זה משהו שהיה חשוב יותר מהכל. החלטנו אז שארש ידבר איתו גרמנית ולא פרסית, מאחר שגרמנית היא השפה החזקה שלו. זו היתה החלטה של ארש, אבל אני גם לא ממש התנגדתי. פחדנו לשגע את איליאס עם יותר מידי שפות. בדיעבד אני חושבת שזה דווקא כן היה אפשרי. אני מכירה לפחות שני ילדים שחיים עם ארבע שפות והם בסדר גמור”.

עדי לירז ובנה איליאס צילום: שרון אדלר

עדי לירז ובנה איליאס צילום: שרון אדלר

״יש הבדל משמעותי בין העברית של איליאס לזו של דריה. איליאס חי איתי בישראל במשך חמישה חודשים, שבמהלכם השלמתי את התואר הראשון. הוא היה אז בן שנתיים ובחלק מהתקופה הלך לגן. בנוסף אני חושבת שאחת הסיבות שיש לו עברית טובה היא שתמיד הקראתי לו ספרים שמתאימים לילדים יותר גדולים ממנו, ולכן הוא מבין מילים שיכול להיות שילדים אחרים בגיל שלו בישראל לא מבינים. אבל מאחר שאין לו כאן חברים שמדברים עברית, הוא מדבר עברית רק איתי. לאחרונה קורה שהוא פתאום פונה אלי בגרמנית. זה קשה, לפעמים דברים הולכים לאיבוד. דריה לא יכולה להגיד משפט שלם בעברית. כלומר היא יכולה, אבל היא לא עושה את זה, וכשהיא מדברת היא מכניסה מילים גרמניות. זו מלחמה וזה לא קל להמשיך ולהתעקש. לפעמים ממש יש בינינו קשיי תקשורת בגלל זה. כשאני רוצה לשבת ולנהל שיחה אז היא אומרת לי לפעמים ׳אמא, אני לא מבינה מה את אומרת׳, ואני צריכה להתעקש, אבל האמת שלפעמים אין לי כוח. כשאני עייפה וכשאני רוצה שמשהו פשוט יקרה אז גם אני עוברת לגרמנית. זה לא קורה לעיתים קרובות, אבל עצוב לי כשאני עושה את זה. הייתי רוצה לשנות את זה״.

איזה עוד נושאים העסיקו אתכם בהקשר לזהות של הילדים?

״היה לי מאוד חשוב שהזהות שלהם לא תהיה מבולבלת. אני לא רציתי ועדיין לא רוצה שהילדים שלי אי פעם יחוו הרגשה כזאת, שהבית שלהם הוא לא הבית שלהם. גם תמיד היה לי פחד ממה שיקרה ביום שבו הם יידעו מה קרה פה ליהודים. היינו מדברים המון בשנים הראשונות איך אנחנו הולכים להסביר להם את עניין השייכות. החלטנו שנגיד להם שהם ברלינאים וברלין זה הבית. אבל השפה יוצרת גם סוג של בית שהוא לא פיזי. יכולות להיות כמה שייכויות שמתקיימות בו זמנית, וזה גם מה שקורה בכל מקרה ברגע שאתה מדבר יותר משפה אחת. הם שייכים לפה, וגם לשפה העברית, והם גם שייכים לשפה הפרסית שהם לא יכולים לדבר. זה מוסיף עוד שכבה. אני חושבת שזה מאוד חשוב להרגיש נוח עם זה. ולהרגיש נוח לדבר את השפה שלנו גם כשאנחנו ברחוב. הרבה יותר נוח לי להגיד שהשפה היא בית מאשר שישראל היא בית. מאוד קשה לי עם מה שקורה בישראל, אבל השפה זה משהו שאני אף פעם לא ארגיש לא בנוח איתו. אני חושבת שהקשר לישראל והקשר לשפה יכולים להתקיים גם ביחד וגם בנפרד. שפה יכולה להתקיים גם במרחב אחר. כמובן שהיא תמיד תהיה קשורה גם לשם, כי שם רוב האנשים יכולים לדבר אותה. אבל היא גם יכולה להתקיים בלי קשר״.

מה היו השיקולים שלך בבחירת בית הספר?

״התלבטתי יותר לגבי שיטות פדגוגיות מאשר לגבי שפה. אף פעם לא שקלתי לשלוח אותם לבתי ספר שלומדים בהם עברית, כי הם קשורים גם לציונות ולדת. מאחר שלילדים יש שלוש שייכויות, היה לי חשוב שיהיו בבית-הספר עוד ילדים מרקעים שונים. דריה נמצאת בגן מונטסורי בוודינג, ואיליאס בבית-ספר דמוקרטי בפנקו. בחרנו בגן בוודינג בגלל שהילדים בו מגיעים ממשפחות של מהגרים, לאו דווקא מישראל. היה חשוב לנו שהם יכירו ילדים נוספים שקשורים למקומות אחרים בעולם. את חלקם מן הסתם הם בחיים לא היו פוגשים אם הם היו חיים בישראל. שניים מהחברים הטובים ביותר של איליאס בגן היו ממוצא לבנוני. רציתי שהם ילמדו שאפשר להיות חברים של אנשים שבאים מרקעים אחרים״.

אלעד לפידות, בן 38, ד”ר לפילוסופיה ומתרגם, עבר לברלין ב-2004 לאחר שפגש את בת זוגו. כיום הם מגדלים יחד את עלמה בת ה-9. אלעד מדבר על צורך שהתעורר אצלו לאחר המעבר לאירופה, צורך שגדל עם לידתה של עלמה, לדעת לספר על השפה והתרבות שמהן הגיע. הצורך הוביל אותו להקים עמותה בשם “דה-גטו”, שמאחוריה עמד הרעיון לפתח מחשבה פילוסופית עצמאית מתוך טקסטים רבניים, שתתמודד עם הנושאים שבהם מתעסקת המחשבה הפילוסופית המערבית. כשעלמה היתה בת שלוש הוא פעל להקמת קבוצה עברית לילדים. “אמא שלה מדברת גרמנית, היא בגן גרמני ובסביבה גרמנית, ואני מדבר איתה רק עברית. התעוררה שאלה איך אני מתחיל למצוא לה ערוצים שבהם היא נחשפת לעברית לא רק במלל. היו עוד אנשים שהתמודדו עם אותה שאלה ועברנו תהליך די ארוך, שבמסגרתו ניסינו למצוא פורמטים לפעילות חברתית שתיתן לילדים מסגרת שבה ידברו עברית. היו לזה כל מיני שלבים. חלקם היו פחות מוצלחים. כמו שאחד מהראשונים שפרש הגדיר את זה, ‘קבוצת אנשים שהשפה המשותפת היחידה שלהם היא עברית’. לכולם היה ברור שהם רוצים להעביר עברית לילדים שלהם. אבל למה הם רוצים לעשות את זה, איזה סוג של עברית, מה מניע את כל הסיפור הזה – כאן היו הבדלים של שמיים וארץ. השאלה הגדולה היתה מה עושים בחגים היהודיים. בחגים תמיד שזור סיפור. היו אנשים שחשבו שצריך לספר את הסיפור שמספרים תמיד. היו אנשים כמוני, שאמרו לא, אני לא מספר את אותו סיפור כי אם אני לא מספר אותו לעצמי, למה שאספר אותו לילד שלי? אז כתבתי מחדש חמישה סיפורי חגים. בחנוכה, למשל, ניסיתי לנטרל את סיפור הקונפליקט בין שתי קבוצות, של יהודים טובים מול ‘אחרים’ רעים. בפסח לקחתי את המוטיב של העבדות והדגשתי אותו. אפילו לא השתמשתי במילה מצרים. השאלה היתה מי רוצה להמשיך להיות עבד ומי רוצה להפסיק. לא תיארתי את העולם שבו נמצאו העבדים כמקום אומלל, אלא כעולם מלא טוב ומפותח שמזכיר את איפה שאנחנו נמצאים. שיש בו כסף והמון דברים. זו היתה אילוזיה לצורת חיים חומרנית, והיציאה היא למקום שהוא ריק מדברים, שזה המדבר. היו לי כל מיני כיוונים וכתבתי כמה גרסאות. סיפרתי את הסיפורים גם בקבוצה הישראלית וגם בגן של הבת שלי מול ילדים גרמנים, והסיפורים דיברו גם אליהם. אבל היו אנשים שזה ישר הרתיע אותם. אם הם רחוקים, הם רוצים לפחות את הגרסה הרשמית. הם לא רצו שאני אמציא להם חג”.

ד"ר אלעד לפידות ובתו עלמה (מהאלבום המשפחתי)

ד"ר אלעד לפידות ובתו עלמה (מהאלבום המשפחתי)

איך העברית של עלמה היום?

״יש שם התמודדות תמידית שתלויה מאוד בהתפתחות הקשר שלי איתה. מבחינתה האופן שבו היא מדברת עברית זה האופן שבו היא מתקשרת איתי. בתקופות שהיא מרגישה קרובה אלי ורוצה להתחבר איתי, היא עושה מאמצים לדבר עברית. בתקופות שבהן אין לה כח זה פחות חשוב לה. אני מקפיד לשבת איתה פעם בשבוע למשך שעה ללמוד עברית ולקרוא יחד. כמובן שהיא מרגישה בעברית יותר מוגבלת מאשר בגרמנית, אז היא לא אוהבת להשתמש בה. אבל כשהיא צריכה היא יודעת לדבר, וגם לקרוא. לכתוב פחות חשוב לי ללמד אותה כרגע, אבל אני מניח שזה גם יקרה. אני שואל את עצמי איך זה ימשיך הלאה. ברור לי שזה ימשיך רק אם אני אמשיך לעבוד איתה״.

אתה עסוק בזה מאוד?

״פעם זה מאוד העסיק אותי. יזמתי כל מיני פעילויות והשקעתי המון אנרגיות גם בעניין החברתי, שיהיו לה עוד חברים שמדברים עברית. מזה ירדתי לגמרי. הפסקתי להתאמץ. באיזשהו מקום זה נעשה חסר תוכן, וגם קצת התעייפתי. המאמצים שעשיתי לא נתנו לי תשובה. אני ממשיך להתעסק בשאלה אבל הפתרונות עוד לא ברורים לי כל כך״.

כתבות נוספות בנושא:

למען עתיד ילדינו – מדריך חינוכי להורים ברלינאים

העבודה הכי חשובה מתחילה רק אחרי שקיבלתם החלטה

הילדים שלי יילכו אך ורק לציבורי. לא שזה ממש משנה

תגובות