בדרך לשטחים עצרתי בברלין

נגה נצר הגיעה לברלין במטרה להתחיל דף חדש, רחוק מישראל. אבל כשהפנטזיה התנפצה, היא גילתה שהמסע האמיתי שלה מתחיל דווקא ממש קרוב הביתה

באותו סוף שבוע אחרון ערכתי את מסיבת הפרידה שלי בתל אביב. עמדתי לטוס לברלין, כרטיס לכיוון אחד. הייתי מוקפת בכל החברים שלי בבר ונורא התרגשתי, בעיקר שמחתי שגם פארס הצליח להגיע ולחגוג איתי את הנסיעה הזאת. ידעתי שמכולם, איתו יהיה כמעט בלתי אפשרי לשמור על קשר כשלא אהיה בארץ. לא היה לו אימייל או פייסבוק, גם לא טלפון שמקבל שיחות מחו״ל.

הוא היה שוהה בלתי חוקי מהשטחים, שב״ח. ניסיתי לשמוח ולשים בצד את כל הבעיות, אבל מבט אחד בפארס החזיר אותי למציאות. משהו עבר עליו, זה היה ברור, אבל הוא העדיף לא לדבר על זה, ואני כנראה העדפתי לא לדעת. במקום זה מזגתי עוד יין לכולם. פארס, כרגיל, לא שתה.

כשיצאנו החוצה, הוא רצה שנצטלם למזכרת. ״אני אקח את זה איתי לכפר״, הוא אמר בהתרגשות מהולה בעצב למראה התמונה, ואני לא תיארתי לעצמי שזו תהיה המזכרת האחרונה שלנו ביחד מתל אביב. אחר כך הוא הושיט לי מתנה שאני שומרת עד היום, מתנה עטופה בקיטש, בתום ואהבה המגולמים בתליון זכוכית פשוטה בתוך לב קטיפה אדום. הערב הזה שינה גורלות, כי יום למחרת טסתי לברלין, וכשחזרתי – פארס נעלם.

במונית השירות

נפגשנו לפני עשר שנים במונית שירות צהובה ודחוסה מירושלים לתל אביב. בחוץ היה קריר והנהג לא פתח חלון. הרגשתי מחנק, לכודה בין הנוסעים, ולא יכולתי לסבול כבר את הדביקות של הנסיעה הזאת, שייצגה את כל מה ששנאתי בארץ. האוזניות שבאמצעותן נמנעתי מהרדיו, ששידר מוזיקה פופולרית מהולה בפרסומות צעקניות, נפלו לי, ומי שישב לצדי במונית הגיש לי אותן בחזרה.

העברית שלו היתה מצוינת, אבל עם מבטא ערבי כבד, ולהפתעתי מייד התפתחה בינינו שיחה כאילו הכרנו מאז ומעולם. פארס היה בן גילי אבל מוסלמי, מכפר קטן ומסורתי בצד השני של הגדר. הוא לא הסתיר ממני שהוא כאן שלא כחוק, מסתנן לישראל כדי לפרנס את משפחתו כפועל בניין בתל אביב. לפני שירדתי, תחנה לפניו, ביקשתי לראות אותו שוב והחלפנו טלפונים.

לא תיארתי לעצמי שנתקרב ושהקשר שלנו יימשך שנים. יכולנו לדבר ולצחוק על הכל, היה לו הומור וודי אלני, עם תפיסה מבודחת וסקפטית על החיים. אבל באותו ערב, לפני הטיסה, הוא היה קצת מריר, בדאון, עם נימה של ייאוש שעוד לא ראיתי אצלו. הניצוץ בעיניים אבד, משהו בו כבה. נראה היה לי שהוא מסתיר משהו, כאילו ידע שהוא הולך להיעלם וכשאחזור הכל ייגמר.

בחורף הברלינאי

כשעברתי לברלין ידעתי שיש לזה מחיר – פארס לא יוכל לבוא איתי. אבל בעל הבית שלי בפלורנטין הכפיל את השכירות בן לילה, והצמצומים בעיתון השאירו אותי ללא עבודה. רציתי לעזוב כבר את העיר, לפתוח דף חדש, וברלין נראתה כמו יעד מועדף. קניתי כרטיס טיסה מכספי הפיצויים של העיתון ושברתי חיסכון קטן. לא חשבתי ש״עם כל הכישורים שלי״ תהיה לי בעיה.

אבל איך שהגעתי, המציאות טפחה על פניי. מה זה טפחה, בעטה לי בראש. בהתחלה עוד לא התכלבתי, והכסף נגמר די מהר. נרשמתי ללמוד גרמנית בבית הספר הכי זול בעיר, אך בניגוד אליי, נראה היה שגם לתפרנים שבתלמידים היה איזה סידור שמחזיק אותם שם. במשך חודשים לא מצאתי עבודה. הגעתי כבר לחסכונות מהבת מצווה, התגלגלתי ברחובות וניזונתי משאריות הפסטה של השותף האיטלקי שלי. לפחות בברלין שכר הדירה לא הוכפל.

מה שלא הוסיף למצב הרוח שלי באותה תקופה היה מזג האוויר. למרות שנחתתי בשיא הקיץ, הגשם לא הפסיק לרדת. רזיתי נורא ונראיתי זוועה, ומרוב שהייתי עסוקה בלשרוד, כבר בקושי חשבתי על פארס. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי – לחזור לארץ אחרי שקיפלתי שם הכל, להמשיך לחפש עבודה ולהתפלל לנס, או פשוט להתמכר לסמים ולגמור עניין.

בסוף מצאתי עבודה – לטפל כמה ימים בילדה מנוזלת של מיליונרית יהודייה גרמנייה. היא ובעלה רצו להעסיק רק בת ישראל כשרה, אבל התעקשו לשלם לי בשחור, ולא יותר מחמישה אירו לשעה. בכסף שהרווחתי הצלחתי לקנות כרטיס טיסה חזרה לארץ. כיוון אחד כמובן.

מסע אחר לגמרי

נחתתי בתל אביב עם זנב בין הרגליים. כשהתקשרתי לפארס, הטלפון שלו היה מנותק. מאוד פחדתי שמשהו רע קרה לו כשלא הייתי כאן. הרגשתי סוג של אחריות, כי הייתי הקשר הישראלי היחיד שלו, ולמעשה נטשתי אותו כאן. הוא היה מספר לי על הסכנה ועליבות החיים, דברים שאף פעם לא רציתי לשמוע, ופתאום, אחרי ברלין, הסתכלתי על הדברים בצורה אחרת.

אחרי שבועיים שהטלפון שלו היה מנותק, ממש התחלתי לדאוג. הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו. פחדתי לגלות משהו מחריד, אבל זאת גם היתה הזדמנות לעשות סוף סוף מסע שמתמודד, לצאת מהקלישאה של התל אביבית הטיפוסית שנורא נוח לה לשבת בבתי קפה, לברוח לחו״ל ולקלל את הממשלה, אבל לא יודעת דבר וחצי דבר על החיים של החבר שלה מאחורי המחסום.

שירה חברתי הטובה, שהכירה את פארס דרכי, הסכימה אחרי תחנונים להצטרף אלי לחיפוש, שבועיים לפני חתונתה. שתינו לא תיארנו לעצמנו כמה רחוק המסע הזה ייקח אותנו. פארס תמיד אמר לי שאי אפשר לדעת מה יהיה סוף הסיפור בינינו, ״הכל בידי אללה״ היה אומר בטון מבודח ומפוכח, ואני תמיד צחקתי. לא יכולתי לדמיין כמה הוא צדק.

me & fahres beach[1]

״החבר הערבי שלי״ (53 דקות, עם כתוביות באנגלית) הוא סרטה הראשון של נגה נצר, בוגרת המחלקה לצילום בבצלאל ובעלת תואר שני מהחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. הסרט השתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל דוקאביב האחרון, שודר ב-YES דוקו, הוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ ולאחרונה גם בברלין (בגלריה Circle1).

תגובות