ומה עושים כשהזוגיות הבין-תרבותית מתפרקת

כשהאהבה פורחת, זוגיות בין-תרבותית היא מיוחדת ומרתקת. אבל אם מחליטים להיפרד, ובעיקר אם יש ילדים בתמונה, מתעוררים גם אתגרים לא פשוטים. שיטת הגישור האירופית מנסה לסייע לזוגות לצלוח את התהליך בשלום

דמיינו את התרחיש הבא: רונית היא ישראלית שעברה לברלין בסיום לימודי עבודה סוציאלית. את מקס, יועץ השקעות שוויצרי שהגיע לברלין שנה קודם לכן, הכירה דרך חברים משותפים. דבר הוביל לדבר והם בזוגיות כבר חמש שנים, ומגדלים את דניאל בן השנתיים. היא מדברת עם דניאל עברית, הוא מדבר איתו גרמנית, וביניהם הם מדברים אנגלית. מקס ממש מרוצה כאן, מקצועית וחברתית. העסק הקטן שלו לוקח אותו לנסיעות בכל שווייץ וגרמניה. הוא אוהב את דניאל וקשור אליו. הקשר עם המשפחות בשווייץ ובישראל מצוין, ודניאל, שהוא נכד ראשון בשתי המשפחות, מקבל הרבה תשומת לב. רונית בבית, מטפלת בדניאל ועושה עבודות פרילנס קטנות שלא קשורות למקצוע שלה. את העבודה הסוציאלית זנחה כי לא הצליחה להשתלב בה בגלל פערי שפה ותרבות. העבודה של מקס מפרנסת את שניהם. אבל מערכת היחסים בין בני הזוג כבר מזמן בקשיים, וחריקות קטנות שהיו בעבר, מתבלטות עכשיו יותר ויותר. כשהוא חוזר מהעבודה ואחרי שדניאל נרדם משתררת איזו שתיקה לא נעימה. לרונית נדמה, שבנסיעות הרבות שלו הוא אולי פוגש אישה או נשים אחרות. אחרי חצי שנה של מועקה גוברת הם יושבים לדבר. לשניהם ברור שזה נגמר. בשאלה של הנשים האחרות היא לא מתעמתת איתו ישירות. גם על הנושא של דניאל הם לא יודעים איך להתחיל לדבר.

תהליך הפרידה יביא את שניהם לצמתים אישיים והוריים שלא הכירו עד כה. תהליך גירושין מייצר משבר אישי וקונפליקטים. משבר – כי הסדר של העולם מתערער. וקונפליקטים – כי בין הצרכים והרצונות של כל אחד מבני הזוג יש הרבה התנגשויות. אבל התהליך הזה מכיל מאפיין נוסף, אלמנט חוצה גבולות: כלל לא ברור איפה תגור רונית אחרי הפרידה, כלל לא ברור איפה יגור מקס, וכלל לא ברור איפה יגור דניאל. האינטואיציה הראשונית של רונית אומרת לה שהיא רוצה לפתוח דף חדש – אישית, מקצועית ובכלל. ברור לה שרק בישראל היא תוכל לעשות זאת. מה יש לה בגרמניה בלי מקס. ומקס, שעבר לספה שבחדר העבודה, לא נרדם בלילות.

הסיפורים שמגיעים אלי מראים, שבשלב הזה המשפחה שלה מישראל תתגייס לעזור, אבל ממש לא תלחץ עליה ״לחזור״. דווקא היא עצמה תחווה דילמות שאפשר לקרוא להן ״זהותיות״, כי לפתע הגעגועים שלה להוויה הישראלית יתחזקו. בעבר היא חשבה שהיא נותנת לדניאל אפשרות לחיים בינלאומיים, גם ישראליים וגם אירופיים. עכשיו היא מרגישה הרבה פחות נוח, כאילו לקחה ממנו את הזהות הישראלית והיהודית.

רונית מדברת על מעבר לישראל ומקס נכנס למצב התגוננות קיצוני. מבחינתו, המשמעויות של צעד כזה הן דרמטיות. לה ברור מאוד ש״הילד״ (כך התחילה לקרוא לו בשיחות ביניהם) יגור איתה בכל מצב ובכל תרחיש. לו ברור שהוא רוצה להיות הורה מעורב, אבל עד הפרידה הוא מעולם לא נדרש להגדיר לעצמו מה זה אומר.

פרידה של זוג שבא מרקע תרבותי ושפתי שונה מביאה עימה אתגרים מיוחדים. המורכבות ברבדים השונים מקשה מאוד על התקשורת. ברגע שמתייעצים עם עורכי דין, מתעשרים בהרבה מידע, אבל הסיבוכיות עולה עוד יותר. לפעמים היכולת לדבר בצורה קונסטרוקטיבית פשוט נגמרת. כמו במקרה של מקס ורונית, לרוב הפרידה נעשית גם על רקע מצב כלכלי שיקשה על הצדדים להתפרנס מספיק בנפרד, וגם זה מדכא את בני הזוג ומקשה עליהם להסתדר. גם בלי ילדים, ישנם גורמים מסבכים לזוג מעורב, כמו עניינים של גט (בין יהודים), ויזות, תמיכות סוציאליות, וכל התלות ההדדית שקיימת בין בני זוג.

בגישה הישראלית מראש לא נכנסים לגשר בין בני זוג שרמת הקונפליקט ביניהם מאוד גבוהה. הגישה האירופית הרבה יותר גמישה, וממליצה לנסות גם במקרים הקשים

מעל הכל יש בפרידות נסיגה לאחור גם בדברים ברורים מאליהם. במקרה אחד, בני זוג שתקשרו כל השנים באנגלית ועכשיו פשוט לא מצליחים יותר לדבר בשפה המשותפת, וכל אחד מתכנס בשפת האם שלו. העומס והמתח הורסים את היכולות של בני הזוג. במצב כזה רוב האנשים מסיקים ש״אין עם מי לדבר״ ופונים להליכים משפטיים או למעשים חד-צדדיים. בהליך משפטי הצדדים מופרדים, עורכי דין מדברים מטעמם, והשופט מחליט במקומם.

גישה הפוכה תהיה לגייס את כל הכוחות דווקא כדי לתקשר למרות הכעס ואובדן האמון. אחת הדרכים העיקריות לעשות את זה היא באמצעות גישור. מגשר נכנס לתמונה כאשר בני הזוג רוצים להגיע להסכמות מעשיות אך לא יכולים לעשות זאת בעצמם. ובמקרה הזה נדרש מגשר שבנוסף להכשרתו הכללית בתחום גישור המשפחה, הוכשר והתמחה בסכסוכי משפחה בינלאומיים. לפעמים נדרשים לעזרה מסוג זה גם זוגות ישראלים שחיים יחד בחו״ל. הם עזבו יחד את ישראל לפני אי אלו שנים, אבל כשהחבילה מתפרקת כבר לא ברור ששניהם רוצים להישאר.

הגישור שונה לחלוטין מבית משפט או מבוררות. חלק משמעותי מהתהליך הוא להגיע למצב של קיום פגישה ראשונה. הרבה חששות מתנקזים למקום הזה, הרבה חוסר אמון. לפעמים יש צורך להיפגש עם כל אחד בנפרד לפני שנפגשים יחד. חשוב ששני הצדדים יבינו שבן זוג שנכנס לתהליך לא מוותר על דבר. למגושרים יש שליטה על התהליך ועל התוצאה, מרמת קצב הפגישות ושפת הדיבור ועד עיצוב הנושאים לדיון וההסכם עצמו. בניגוד להליך משפטי, הסכם אצל מגשר יכול להיחתם רק בהסכמת שני בני הזוג. וזה אומר שחייבת להיות תוצאה טובה ולא פתרון שאחד הצדדים מרגיש איתו רע. בעצם בני הזוג דנים בעצמם בבעיה שלהם וכותבים יחד את פסק הדין. זה נותן להם כוח אדיר. ממצב של חולשה גדולה הם מחזיקים שוב בהגה ויכולים להחליט לאן הם לוקחים את הספינה – בדרך כלל תוך עשר עד עשרים שעות גישור (כך שתהליך הגישור הוא גם יותר חסכוני לשני הצדדים).

לעתים נדרשים לעזרה גם זוגות ישראלים שיצאו יחד לחו"ל אבל אחרי הפרידה כבר לא ברור ששניהם רוצים להישאר

בתי המשפט הם פתרון הכרחי במקרים מסוימים, אבל רוב האנשים מגלים שהם יכולים להשיג יותר דווקא מחוץ לכתליהם. במהלך הגישור, אם אחד הצדדים חושב שבית המשפט ייתן לו יותר מהגישור, הוא יעזוב את התהליך. אבל לרוב הגישור נותן אפשרות להסביר את עצמך הרבה יותר, להקשיב ולהיות יותר יצירתי בפתרונות.

במקומות כמו בריטניה וצפון אמריקה כבר הגיעו למסקנה, שהרבה זוגות לא מגיעים לגישור רק בגלל חוסר מידע, ומחייבים זוגות שנפרדים לעבור השתלמות בדבר חלופות להליך המשפטי. באונטריו שבקנדה, למשל, השתלמות זו, הנמשכת כשעתיים, ניתנת לא על ידי עורכי הדין אלא על ידי גופים המתמחים בכך.

אחת האפשרויות בגישור משפחה היא להתחיל מנושא הילדים. בעוד שברור מאוד שהזוגיות הסתיימה, ההורות נמשכת. הדיון בשיתוף הפעולה ההורי הוא אינטנסיבי, מכיוון שיש להורים בחירה קשה בין מספר אפשרויות שונות מאוד. הורים שגרים במדינות שונות, הורה שגר במדינה שהוא לא יכול לבנות בה טוב את חייו, או כל מבנה אחר – כל התסריטים מסובכים.

שני דברים עוזרים לפתרון שאלת הילדים. בראש ובראשונה, המחקר הפסיכולוגי מסייע להורים להבין מה הכי חשוב בשביל הילדים. שנית, בגישור אפשר לחשוב על מתווה שייתן מענה למשפחה לא רק היום, אלא גם בעוד עשר שנים. למשל, אם הילדים יורחקו מאחד ההורים, מה ההשפעה שתהיה לכך עליהם כבוגרים? לפעמים יותר קל לחשוב על הילדים כבני עשרה או כבוגרים צעירים, ולגזור מכך אחורה. אנחנו יודעים שיש פעמים שהורה מנצח במאבק הגירושין, אבל בטווח הארוך מפסיד את הילדים. הילדים הם פריזמה לבחון הרבה דברים אחרים, ואם ההורים פותרים ביניהם את התחום הזה, מוקד גדול של דיסהרמוניה כבר נגול מעל ליבם.

האם גישור מתאים לכולם? בגישה הישראלית מראש לא נכנסים לגשר בין בני זוג שרמת הקונפליקט ביניהם מאוד גבוהה. הגישה האירופית הרבה יותר גמישה, וממליצה לנסות גם במקרים הקשים. ברור שגישור לא בשל עלול להיכשל מהר מאוד, אבל אם בני הזוג מוכנים להשאיר מקום לספק, אולי שווה לנסות. לפעמים רק אחד הצדדים פונה לשיחת התייעצות, שבה אפשר לנתח את הכשלים בתקשורת ואיך להתגבר עליהם. זו מעין הדרכה במשא ומתן הרגשי, שיכולה גם להישאר לגמרי מאחורי הקלעים. רובנו לא למדנו לייצג את עצמנו בעולמות הרגשיים – גם להבין את עצמנו, גם להקשיב וגם להסביר את עצמנו, בלי להתקפל. לפעמים מספיק סיבוב קטן בצורת השיחה כדי להעלות את הקשר על פסים חדשים.

(מסגרת)
״לא חושב במונחים של ניצחון״

שי אורדן, בן 37, הוא עורך-דין, מגשר, ומדריך גישור ושיתופי פעולה. לברלין הגיע לפני יותר משנה, ובנוסף לניסיונו כמגשר בארץ הוא הישראלי הראשון והיחיד עד כה שהוסמך בשיטת הגישור האירופית בתחום סכסוכי משפחה בינלאומיים (cross-border family mediation).

כעורך דין אתה עוסק בעיקר בתיקי חברות וטכנולוגיה, מתחכך בלא מעט כסף ועוצמה. מה מושך אותך לגישור בתחום המשפחה?

״המרחק בגישור בין נקודת הפתיחה לנקודת הסיום הוא גדול. המגשר מביא לתהליך לא רק ניסיון אלא גם נוכחות אישית, וכשיש לנוכחות הזו השפעה, הסיפוק הוא גדול. היתרון שלי הוא שגם כעורך דין אני כמעט לא הולך לבתי המשפט ולכן החשיבה שלי היא לא איך משיגים ניצחון, אלא איך עוזרים לצדדים למצוא בעצמם את התוצאה הטובה ביותר בשביל שניהם״.

איך אפשר בכלל להגיע לפתרון שטוב לשני הצדדים אם כל אחד רוצה לחיות במדינה אחרת?

״אנחנו רגילים לחשוב בפתרונות, לכל אחד יש פתרון שמושלם לו והוא מנסה להילחם עליו. בגישור אנחנו לא מנסים לעמת את הפתרונות, אלא לשלב את הצרכים המשותפים – רצון להתפרנס, לקיים חיים אישיים, לדאוג לילד, לאפשר קשר טוב עם ההורה השני. דוגמה לחשיבה חדשה היא למשל שההורים מתחילים לחפש פתרונות במדינה שלישית שמתאימה לכל השיקולים האלה. לפעמים, כשמתבררים הצרכים של הילדים, יש להורים מוטיבציה חדשה למצות את כל אפשרויות הגמישות, והחשיבה נהיית יצירתית״.

כחלק מההכשרה שלך כאן בברלין אתה מראיין בני זוג ישראלים שחוו פרידה בהקשר בינלאומי. האם גילית מאפיינים שמשותפים להם?

היה מעניין לגלות שרוב המרואיינים והמרואיינות לא חשבו שפערי תרבות היו חלק מהסיבות לפרידה, אלא נטו לתת משקל לסיבות האישיות. הפן התרבותי התגלה בעיקר ברצון לראות את הילדים גדלים כישראלים, לחזור הביתה לישראליות שנותנת תמיכה משפחתית וחברית, ולעתים גם בחוסר השתלבות של ההורה הישראלי במדינה הזרה.

שי אורדן

ליצירת קשר עם שי אורדן

תגובות