קוראות וקוראים יקרים (דבר העורכת גיליון 9)

על קוראים מדומיינים וילדים שמדברים עברית בברלין

לעתים קרובות אני מנסה לדמיין אתכם. מה יעניין אתכם ומה יגרום לכם לדפדף הלאה, איזו כתבה תחדש לכם משהו ואיזו תגרום לכם להרגיש שאתם כבר כאלה ותיקים שראיתם הכל. נדמה לי שלעורכי עיתונים יש נטייה כזאת, לפנטז על קוראים מדומיינים שלטעמם הם מנסים לקלוע, או להפך, שאותם הם מקווים לעורר.

אבל אז אני נזכרת כמה זה בעצם מטופש. הרי דווקא יוצא לי לפגוש לא מעט מקוראי שפיץ. אולי לא מדגם מדעי מייצג, אבל מספיק מייצג בשביל שאדע שלמרות התחושה הפיקטיבית שיש איזה "אב טיפוס" של "ישראלי בברלין", בכל זאת מדובר בקהל מגוון והטרוגני. כן, יש הרבה סטודנטים, וצעירים, ולא מעט אמנים; אבל יש גם משפחות צעירות, ופחות צעירות, וגם בזוגות שמגיעים הנה אחרי שהילדים כבר עזבו את הקן כבר נתקלתי. ויש כמובן אנשים שלא נכנסים לאף אחת מהמגרות.

הקורא המדומיין או הקוראת המדומיינת של שפיץ הם בחירה שרירותית, שלא בהכרח קשורה למציאות. אני משתפת אתכם במחשבות האלה תוך כדי שאני מדמיינת מי יתעמק ומי ידלג על המדריך המעולה לסצנת האמנות העכשווית שכתבה רופינה ולסקי, אבל גם מקווה להפתעות. ואתם שם, ההיפסטרים המדומיינים שלי, שילדים מסמלים עבורם את קו פרשת ההתברגנות, זה בסדר – אתם יכולים לדלג על הקומפלקס המושקע שהכנו להורים. אולי בעוד שנתיים שלוש דברים ישתנו ותרצו לחזור אליו.

לאלה מכם שדילמות הזהות והתרבות בהקשר ההורי כן קרובות ללבם: אני מקווה שתמצאו ערך ועניין במידע ובהגיגים שסביבו. למרבה הצער שום מדריך כללי לא יכול לחסוך לאף אחד את ההתלבטויות האישיות שלא מסתיימות אף פעם, ואת כיתות הרגליים (שלמרבה המזל דווקא כן מסתיים מתישהו). ועם זאת, נקודת המוצא ההתחלתית שלנו כלא-מקומיים מכתיבה הרבה חוסרים במידע, ולתחושתי עדיף לצאת למסע מצוידים באיזשהו מבט-על.

נושא שימור העברית ופיתוחה אצל הילדים מאוד חשוב לי באופן אישי, ואצלנו למשל הילדים ידעו מהיום הראשון שלנו בברלין שבבית מדברים רק עברית. בפקודה, וגם ביניהם (ילדים זקוקים לתקשורת עם קבוצת השווים שלהם על מנת לשחות היטב בשפה, וזו אחת הסיבות שדיאלוג עם הורה בלבד לעתים אינו מספיק). מצד שני אנחנו ההורים גם מדברים בינינו עברית, והילדים עצמם הגיעו לכאן כבר עם יסודות איתנים פחות או יותר של השפה, כך שזו לא באמת חוכמה. אני יכולה רק לדמיין באיזה אתגר רציני מדובר כאשר ילדים נולדים כאן ורוצים להקנות להם את העברית, על אחת כמה וכמה כשההורים מדברים ביניהם שפה אחרת. מה שמחזיר אותנו לכך שלמרות המכנים המשותפים, כל אחד מביא איתו גם את הסיפור הבלעדי שלו.

את שאר ההפתעות תגלו כבר בעצמכם. אציין רק שהשקנו מדור חדש, שאני חושבת עליו כבר מזמן וסוף סוף נמצא האדם הנכון לכתוב אותו – "רגע של גרמנית" עם המתרגם גדי גולדברג. נראה לי שהכותרת מדברת בעד עצמה.

להזכירכם, אם אתם רואים חשיבות בהמשך קיום המגזין ונהנים מקריאתו, אודה לכם אם תשלמו עבורו כפי רצונכם ויכולתכם – דרך כפתור הפייפאל כאן באתר, או בהעברה בנקאית (נשמח לשלוח פרטים במייל). ותודה לכל מי שכבר הרימו את הכפפה! (זו בדיוק העונה שבה כפפות מיותמות ממלאות את שבילי האופניים).

עזרה אפשרית נוספת: ספרו לעוד מישהי/מישהו/מישהם על שפיץ, בין אם הם חיים בברלין או רק מתעניינים בה מרחוק.

תודה וקריאה מהנה,

טל אלון

Spitz#9_banner

צילום השער: בועז ארד עיצוב: מיכל בלום

תגובות