כשמגדלים ילדים ישראלים בגרמניה, הנרטיב של זיכרון השואה נעשה מורכב יותר

לרגל יום השואה, ולקראת מפגש של ״הורים בעברית״ שיעסוק בחינוך לזיכרון השואה במערכת החינוך הגרמנית, שוחחנו עם נירית בן-יוסף — מדריכת תיירים שעוסקת באופן אינטנסיבי בנושא השואה והנצחתה בגרמניה, ואמא מנוסה לשני בנים בוגרים שגדלו בברלין

לרגל יום הזיכרון הישראלי לשואה, ולקראת המפגש השישי של ״הורים בעברית״, שיעסוק בחינוך לזיכרון השואה במערכת החינוך הגרמנית, שוחחנו עם מדריכת התיירים והאושייה הברלינאית נירית בן-יוסף — הן כמי שעוסקת באופן אינטנסיבי בנושא השואה והנצחתה בגרמניה, והן כאמא מנוסה לשני בנים בוגרים שגדלו בברלין.

בן-יוסף (שהתארחה לפני כשנתיים במדור ״ארזת לבד?״) החלה להדריך תיירים לפני כ-19 שנים, ובמסגרת זו צללה להיסטוריה של גרמניה בכלל, ולזו הקשורה לשואה בפרט. שני בניה, בני 24 ו-17, חיים בברלין. היא פרודה מאביהם הגרמני, וכיום חיה עם בן זוג אחר, גם הוא גרמני.

הבן הגדול למד ביסודי בבית-הספר היהודי היינץ גלינסקי. השיקול בבחירת בית-הספר היה לדבריה הרצון שלה ושל בן זוגה שיידע את שפת אמו. בפועל התאכזבה מאוד מרמת העברית באותה עת בבית-הספר, וגם היה לה קושי עם כך שהוא למד בסביבה הומוגנית ("כמו גטו"), ולכן המשיך לתיכון רגיל. הבן הצעיר כבר התחיל מראש בבית-ספר גרמני ציבורי רגיל. את העברית תיחזקה בבית, בין השאר באמצעות בייביסיטריות דוברות עברית ומורה פרטית. לדבריה, כיום שני הבנים דוברי עברית ״פחות או יותר״, הבכור מדבר טוב יותר מהצעיר.

איך ומתי נחשפו הילדים לראשונה לנושא השואה?

״כשהתחלתי להדריך הבן הגדול היה בערך בן חמש, והחשיפה הראשונית שלו היתה דרכי. עשינו איתו דברים שלא עושים עם כל ילד. כבר בגיל חמש הלכנו איתו לזקסנהאוזן… בסביבות גיל שבע או שמונה נתתי לו לקרוא ספר של אינגה דויטשקרון על ילדותה בגרמניה הנאצית… הוא היה מזועזע ומאוד כעס עלי שנתתי לו לקרוא את זה, טען שזה מקשה על חייו לדעת מה היה פה, בייחוד שיש לו אבא גרמני".

ומה עשית מול הכעס?

"התנצלתי שזה היה מוקדם מדי ועזבתי את זה בשקט. אבל עם הזמן זה השתנה, הוא למד בבית-הספר וקרא ספרים, שמע סיפורים שלי מהעבודה, ואני מודעת לכך שהילדים שלי יודעים על הנושא יותר מהממוצע. היה לי חשוב שהנושא יהיה חלק מהחיים שלהם, אבל לא יותר מדי, לא להעמיס, כדי שלא יגדלו כשונאי היסטוריה, שזה הדבר שאני הכי אוהבת״.

״מטבע הדברים התכנים ההיסטוריים בבית-הספר מוצגים מהזוית של המקרבן״

עם הבן השני נזהרה לא להתחיל מוקדם מדי, אבל ״זה היה נוכח בחיים שלו באופן טבעי כי כבר עבדתי בתחום והוא פשוט גדל לתוך זה. הוא אפילו רצה שאעשה סיורים לכיתה שלו. באחד הסיורים שאלתי שאלה וילד מהכיתה הצביע, ובתשובה שלו הוא אמר את המילה ׳היטלר׳ ומיד כיסה את הפה שלו עם היד. כשאמא שלו פגשה אותי היא התנצלה וסיפרה כמה הילד היה נבוך מעצם העובדה שהוא הזכיר מולי את היטלר״.

אביהם הגרמני של הבנים תמך לחלוטין בחשיפת הילדים לנושא, אבל היא זוכרת שהשתדלה ״לשמור על אווירה נורמלית, שלא יחשבו תמיד על העבר״. כאנקדוטה שממחישה עד כמה הילדים גדלו בסביבה שמייצגת את שני הצדדים בצורה טבעית היא מזכירה חבר של אחד הבנים שביקר בביתם ו״סיפר בטבעיות שסבא רבא שלו היה המנהל של הרכבת הגרמנית וברח לדרום אמריקה, ושהם לא הכירו אותו…״

נירית בן-יוסף ברלין

״המסר שלי היה שגם אם אני מפחדת ממשהו אני לא מוכנה שהפחד ישתלט״, נירית בן-יוסף

בתיכון הבנים כבר למדו על מלחמת העולם השנייה והשואה בצורה יותר מסודרת, אם כי לדבריה, ״מטבע הדברים התכנים ההיסטוריים מוצגים מהזוית של המקרבן״. כחלק מהבגרויות סייעה לבנה הגדול להכין עבודה על האופן שבו בניהם ובנותיהם של נאצים מתמודדים עם העבר, ולצורך כך בחרו כ-15 ספרים של כותבי ״דור שני״ גרמנים.

היא מספרת שכאשר עדכנה את בנה הצעיר על הראיון, הוא אמר לה שלדעתו לא לומדים מספיק על השואה בבתי-הספר בגרמניה. אמנם הנושא בתוכנית הלימודים, אבל כל מורה יכול/ה להחליט כמה מתעמקים בזה.

איך הילדים מתמודדים כיום עם המורכבות ההיסטורית והשייכות הרגשית והמשפחתית לשני הצדדים?

"הגישה של ילדיי הפכה לגישה שאני גאה בה. הם לוחמים למען זכויות אדם ואזרח ובעד דמוקרטיה. הם מאמינים שחשוב שתהיה הבנה בין כולם, שיקבלו אחד את השני, הם לא אוהבים אנשים שהם נגד תרבויות מסוימות. אם הם פוגשים גרמנים שהם נגד מוסלמים הם כועסים. המסר שלי תמיד היה שגם אם אני מפחדת ממשהו אני לא מוכנה שהפחד ישתלט על רגשותיי האחרים. צריך להגיע לפתרון, והפתרון האלים הוא תמיד האחרון״.

יש לדעתך יהודים/ישראלים שחיים כאן ומתקשים לפתור את הקונפליקט הפנימי שלהם עם החיים בגרמניה אפילו אחרי שנים רבות?

״אני חושבת שהרבה תלוי בהיסטוריה המשפחתית. אם למשפחה יש היסטוריה עם השואה אז הדינמיקה אחרת אולי. גם למשפחה שבה שני בני הזוג ישראלים עשוי להיות יותר קשה מאשר לזוגות מעורבים, כי אז אולי לשניהם יש רגשות אשם על כך שהם חיים בגרמניה, ויותר שכיח יהיה להיתקל שם באתוס של ׳שלא ישכחו ושלא יסלחו׳ שמעבירים לילדים. אני פוגשת הרבה ישראלים בהדרכות, שבאים להראות לילדים כמה חשוב שלא ישכחו את ההיסטוריה ושצריך מדינת ישראל חזקה. לא מלמדים הומניוּת, אלא ׳תהיו חזקים׳, בסגנון המסעות לפולין״.

בימים אלה היא עורכת סרט דוקומנטרי שקשור לגילויים מסעירים על ההיסטוריה המשפחתית שלה, השזורה גם בברלין ובשואה. ״בשלב מסוים הבנים היו מודאגים — הם ביקשו שאעשה הפסקה עם העיסוק שלי בשואה, ושלא אקח את זה כל כך קשה. אבל אני חיה את זה, וקשה שדברים לא יחלחלו. אני חולמת על זה. בחור גרמני שצעיר ממני בעשר שנים שאל אותי פעם אם לא הגיע הזמן ש׳יפסיקו להתעסק בשואה׳. שאלתי אותו ׳למה אתה מפנה את השאלה אלי? מה אתה רוצה ממני? אישור?׳ בעיניי כל זמן שיש אנשים שמתעסקים וסובלים מהנושא כקורבנות, גם הגרמנים צריכים להמשיך לעסוק בזה כמקרבנים. ובכל מקרה כמה שלומדים יותר, יותר טוב — זה ייתן להם יותר מודעות לאיך שהם חיים היום״.

המפגש השישי של ״הורים בעברית״ יתקיים ב-16 ביוני ויעסוק בלימודי השואה/חינוך לזיכרון השואה בבתי הספר בברלין ובגרמניה — מתי, מה ואיך מלמדים, הדיון הגרמני הפנימי בנושא ועוד. את המפגש ינחו ד"ר עירית דקל, עמיתת מחקר במחלקה למדעי החברה באוניברסיטת הומבולדט בברלין, סוציולוגית של התרבות וחוקרת מוזיאונים וזיכרון; ועידו פורת, כיום מנהל חטיבת הביניים ואחראי מקצוע ההיסטוריה בבית הספר המסורתי של חב"ד, ובעבר מדריך באתר הזיכרון ה"טופוגרפיה של הטרור" ובמוזיאון היהודי. לפרטים נוספים>>>

יזמיות ומנהלות "הורים בעברית": מירב אוהבי-טל, נועה גולדברג-לוינהיים, רויטל סקלי. ״הורים בעברית״ בפייסבוק

תגובות