אין כאן תחושת זרות

מאיה שטרן, 36, במקור מירושלים, מטפלת שיאצו/מוזיקאית/מפיקה

מתי ואיך הגעת לברלין?

לפני עשרה חודשים. חיפשתי הרפתקה. הייתי פה חודש בקיץ שעבר, היה לי נורא טוב ואז אמרתי, ננסה את ברלין. יש לי דרכון פולני וזה די קל, אני יכולה לעבוד וללמוד, זה מקנה כל מיני זכויות.

למה דווקא ברלין?

בעיניי ברלין היא סביבה אנושית אידיאלית להיות בה. וגם השילוב הזה, של להיות בתוך הכרך ובכל זאת עם הרבה ירוק ומרחבים. הייתי במקומות אחרים בחו״ל, אבל ברלין היא המקום היחיד שהרגיש לי כנטול תחושת זרות, ניכור, בדידות. כל מה שגלום למעשה בהגירה, זה לא קיים כאן בכלל. יש לי פה הרבה חברים ישראלים, וגם נורא קל להכיר כאן אנשים חדשים. בארץ, אף פעם לא הייתי במיינסטרים של החברה, ופה אני מרגישה לגיטימציה להרבה צורות חיים.

אבל בכל זאת, ברלין.

כן, אולי פועל כאן גם צורך בתיקון של זיכרון היסטורי. ככה זה, אני משערת, אצל כל מי שנושא גנים שואתיים עמוק בדם. כילדה רדופת חלומות בלהות על נאצים שרודפים אחריה, אני יכולה להגיד שהצורך הזה קיים. ולכן זה מרגיש לי טוב לראות שכל מה שגדלתי עליו כבר לא בתוקף, שיש כאן דור חדש עם אנשים אחרים, שהעבר ההוא כבר איננו.

מאז שבאת לברלין, היו לך חלומות כאלה?

לא.

איפה את גרה?

בקרויצברג. חיפשתי באיזור הזה (קרויצברג 36) ובנויקלן. זה מרגיש לי כאן מאוד שכונתי, מאוד מוכר. ראיתי דירות גם באזורים אחרים, אבל בסוף החלטתי לגור פה בגלל המתחם הזה, הפרויקט של הבית שקיבל אותי.

מה מיוחד במתחם?

זו בעצם חבורה של אנשים, שלקחו מפעל ישן למתכות והתחילו לשפץ אותו בכוחות עצמם. אנשי מלאכה ועבודת כפיים, אבל גם מעצבים, צלמים, מהנדסים. זה התחיל לפני שנתיים. היום יש כאן חללי סטודיו שמושכרים לאמנים, והעבודה עוד ממשיכה – מרימים קירות, מורידים קירות. הופכים את זה לבית אמיתי בעבודה עצמית. מאוד קסם לי הרעיון של לחיות ביחד, ולא רק בשל צורך כלכלי. זה לגמרי לגיטימי כאן, טבעי, משהו שלא ראיתי בשום מקום בארץ, מלבד בכתות וכדומה.

איך זה עובד מבחינה חוזית וכלכלית?

המתחם שייך לאדם פרטי, שמשכיר אותו לעמותה שהקים המייסד. לי יש חוזה שכירות-משנה מול המייסד, שגם גר כאן, בפרויקט. העמותה היא ללא מטרות רווח, ויש לנו חשבון משותף שאליו נכנס שכר הדירה של כולם. כל דבר שאנחנו עושים, עובר דרך החשבון. אם נכנס כסף דרך אירוע למשל, אנחנו משקיעים אותו בשיפוץ.

אז זה סוג של קומונה?

הם לא קוראים לזה ככה, ולמעשה יש לי חדר לבד, ולכל אחד יש את החיים שלו, עם הרבה פרטיות. אבל עושים הרבה דברים ביחד, יש הרבה אירועים כל הזמן, הקרנות סרטים, מבצע של תיקוני אופניים בחינם, כל מיני דברים לטובת הקהילה.

איך הגעת לפרויקט הזה?

שמעתי דרך חברה שמתפנה חדר. הזמינו אותי לשיחה כשרוב הדיירים היו בבית. ישבנו ביחד ופטפטנו, אבל זו היתה השיחה הכי לא רשמית בתבל.

לעובדה שאת ישראלית היתה משמעות כלשהי?

אני הזרה היחידה בבית, כל השאר גרמנים. אם היתה איזו בעייתיות, היא היתה קשורה לזרות שלי, לכך שאני לא מדברת גרמנית. אבל הישראליות שלי לא היתה אישיו, לחלוטין. למעשה, אני זו שהכנסתי לחיים שלהם הרבה מאוד ישראליות, משהו שלא היה שם קודם. זה משעשע, פתאום מבקרים ישראלים בדירה, והגרמנים רוצים לדעת יותר, וללמוד פה ושם עברית, ולהתחבר לנושא שלא היה להם קשר אליו בכלל.

יש תחום ספציפי שבו את תורמת לפרויקט?

התחלתי כאן יוזמה חדשה, הבמה הפתוחה בחצר הבית שלנו. יום אחד קמתי והרעיון היה בי, אני משערת שזה פשוט נולד מהמקום המיוחד הזה, לא משהו שתכננתי. באותו זמן התמכרתי להרצאות של TED באינטרנט. ואז בא לי הרעיון, להזמין כל מיני אנשים להרצאות קצרות של עשר דקות, משהו קצר ולעניין כדי שיתאים לקצב של העיר הזו, כמו חלונות קטנים שנפתחים לנושאים חדשים.

על איזה נושאים מדברים?

הכל, הכל, הכל. היה כאן מישהו שהמציא שפה חדשה לכתיבת מוזיקה, היה כלכלן שדיבר על סוציאליזם, היה מישהו שנתן סטנדאפ קצר על איך זה להיות ישראלי בברלין. המגוון גדול מאד, מדברים באנגלית וזה פתוח לכולם. אנחנו נפגשים כאן בחצר מדי שבועיים, תמיד בימי חמישי.

איך את מוצאת את המרצים?

דרך הכרויות כאן בשכונה, למשל כל מיני אנשים שכותבים דוקטורט ומחפשים אימון להצגת התזה שלהם. המרצים נורא נהנים מזה, זה רק עשר דקות ואז יש דיון על הנושא. האירוע משמש נקודת מפגש, אנשים מתחברים סביב נושא מסוים. בדרך כלל באים כחמישים-שישים איש. זה בחינם, אבל עכשיו התחלנו גם למכור משקאות כדי לעזור לקופת הבית. וגם התחלנו לצלם בווידאו ולהעלות ליוטיוב.

מישהו מוסר פסנתר? מאיה שטרן. צילום: יואב ספיר

מישהו מוסר פסנתר? מאיה שטרן. צילום: יואב ספיר

במה את עובדת?

אני מבשלת, עושה קייטרינג. בארץ לימדתי מוזיקה אבל כאן אין לי פסנתר. אם למישהו יש…

לכתוב שאת מחפשת פסנתר?

כן! ואני גם עושה טיפולים בשיאצו, אצל המטופלים בבית. למדתי בירושלים ואני מטפלת כבר יותר מעשר שנים. רוב המטופלים שלי ישראלים, כי יש חשיבות גדולה לשפה, כשהם מסבירים מה כואב להם ואיפה.

חסר לך כאן משהו מישראל?

חברים. השפה גם. אבל אני מרגישה מאוד משוחררת מזהות, בעיקר מהזהות הלאומית שלי.

אבל את מגדירה את עצמך כישראלית?

אני חושבת ששפה זה מרכיב מאוד משמעותי, זה כלי הביטוי הכי חזק, אני אחרת בעברית. אני כותבת, וזה אפשרי לי רק בעברית. אני מרגישה ישראלית כשאני מוקפת במשך ימים באנשים שלא דוברים עברית, ואני חשה כמה חסרה לי השפה.

את חושבת לפעמים על חזרה לארץ?

אם תהיה סיבה טובה, אז כן. אני לא בוחרת דווקא בארץ אחת על פני ארץ אחרת. אני גם לא מתעסקת בהשוואות, איפה יותר טוב, כמו שהרבה ישראלים עושים כאן. אני מקבלת באהבה את כל מה שיש בארץ, ומקבלת באהבה את כל מה שיש בברלין, וגם את השוני. זה לא שקיבלתי החלטה לעזוב את הארץ ולעבור לטווח הארוך לברלין.

אז את זורמת?

(צוחקת) אל תכתוב זורמת! אבל כן, אני כן. החיים תמיד מפתיעים. אני מוכנה להפתעות. גם החיים בברלין הם הפתעה. אולי אשאר הרבה זמן ואולי אחזור עוד מעט.

ואם תחזרי, מה היית לוקחת איתך מברלין?

אולי את התחושה הזו, שלא צריך להיאבק כאן כדי לשרוד. הנינוחות הכלכלית מפנה המון מקום בנפש להתפתחות וליצירתיות. בארץ יש לחץ, מאבק מתמיד, ופה זה לא קיים. יש פה תנועה, כל הזמן דברים קורים, מפגשים, צבעוניות, ססגוניות, ובכל זאת הרבה רוגע בפנים.

ולסיום, מסר לאומה?

(חושבת ארוכות) יש הרבה דרכים להגדיר את עצמך. הרבה דרכים לבנות זהות. אין לכם ממה לפחד.

תגובות