פרדוקס הגעגוע

ניר דה וולף, בן 38, במקור מפתח תקווה, יוצר במה

 מה הביא אותך לברלין?

אינטואיציה. התחברתי לפיזיות ולאנרגיה של המקום. בפעם הראשונה ביקרתי פה ב-1995, באופן מקרי לחלוטין. פגשתי מישהי בתל אביב שסיפרה לי שיש להקה בברלין שמחפשת רקדנים. זו היתה הפעם הראשונה שלי בחו״ל, כמו אהבה ראשונה שאף פעם לא שוכחים. היתה לי הרגשה של חופש, לא פחדתי שמשהו יתפוצץ. וזה נתן לי טעם של עוד. אבל זה היה עוד לפני הצבא. אחרי הצבא עזבתי לאמסטרדם, וב-2003 הגעתי שוב לברלין.

אמסטרדם? זה קצת כמו לבגוד באהבה הראשונה.

רציתי לטעום טעמים אחרים כדי לדעת מה אני באמת אוהב. ובאמת טוב לי פה, אבל אני לא חושב להשתקע כאן לכל החיים. אחרי עשר שנים אתה כבר מכיר ומתרגל. לא מיציתי, אבל כבר הגעתי למקום שהוא בעייתי. קצב ההתפתחות כאן איטי, אין הרבה אפשרויות כאמן. זה היה ג'ונגל ונשאר ג'ונגל, אלא שעכשיו יש הרבה יותר קופים שמתחרים על אותה כמות בננות. אני ממשיך להתפתח, עובר לאולמות נחשבים יותר, אבל כבר רואה את האופק.

אז אתה חושב לעזוב?

כבר כמה שנים שאני ממש מתגעגע הביתה, לתל אביב. אבל זה פרדוקס: לפעמים אתה צריך לדבר על הבית, לחשוב הרבה על החזרה הביתה, כדי שתוכל להמשיך לחיות בחוץ. כשאני מנסה לדמיין את החיים שיהיו לי בתל אביב, זה מחזק אותי להישאר פה.

זה באמת פרדוקס. איך אתה מסביר את זה?

תמיד חושבים שהדשא של השכן ירוק יותר. ששם, במקום האחר, יהיה טוב יותר. אבל זה חלק מהגעגוע. ברגע שנגמר הגעגוע, זה כבר לא טוב, לא בריא. ולהתגעגע אפשר רק מפה.

הגעגועים מחזיקים אותך בחו״ל בכלל, או דווקא כאן, בברלין?

כאן בברלין. אם כבר בחוץ, אז פה. אני לא מתאר לעצמי שאחיה במקום אחר. יש מקומות שמצאו חן בעיניי כמו סאו פאולו בברזיל, אבל לא אעבור לשם, כי זה נורא רחוק מתל אביב.

באיזו תכיפות אתה מבקר בארץ?

לפחות שלוש פעמים בשנה. תמיד ביקורים ארוכים, אני לא מסוגל לבוא לביקור קצר. וגם כשאני בברלין אני רואה כל יום חדשות ערוץ 2.

רגל פה רגל שם?

לא, אני עם שתי הרגליים בברלין. מצד שני, החברים הכי טובים שלי בתל אביב. אמנם יש גם חברים בברלין אבל הקירבה הכי גדולה זה רק בארץ. בעצם, הסיבה שאני פה היא כלכלית: אני יכול לכלכל את עצמי כאן, יכול לחיות מהאמנות שלי, מכבדים אותי ואת היצירה שלי. יש לי כאן בסיס קיומי.

כלומר ברלין כבר הפכה לבית?

לא. אני לא קורא לזה בית. גם לא אחרי עשר שנים. כי זה לא בית. בית מבחינתי זה מקום שאתה מתגעגע אליו.

אז בית חייב להיות תמיד מקום אחר, כי אם תחזור לתל אביב, איך תתגעגע לתל אביב?

יש אנשים שחיים במקום ומאוהבים בו. אבל אני לא מאוהב בברלין. אני מאוד אוהב את תל אביב. הבעיה היא שמבחינה פרקטית זה נראה לי בלתי אפשרי לממש את האהבה הזו. לשכור שם דירה, לחיות באותו חופש ושלווה שמלווים אותי כאן. אמנם גם פה אין מספיק פרנסה, אבל עדיין אני יכול לחיות כאן סביר מאוד רק מהאמנות שלי, בלי למלצר במקביל, וזה בניגוד להרבה מאוד אמנים בתל אביב.

בוא נדבר על היצירה שלך.

אני יוצר במה. זה גם כוריאוגרף אבל לא רק. אני יוצר הופעות שיש בהן שילובים, כשהבסיס הוא תנועה וריקוד, אבל זה לא העיקר. זה היה החזון שלי מההתחלה, עוד לפני שבאתי, אבל רק כאן זה התממש, השתכלל והשתפר, בזכות התמיכה שקיבלתי.

כרזת המופע החדש של דה וולף , יומנים של עשור אבוד. צילום:  Bernhard Musil

כרזת המופע החדש של דה וולף , יומנים של עשור אבוד. צילום: Bernhard Musil

למה זה לא התממש בארץ?

הבנתי מהר מאוד שבישראל זה אמנם אפשרי – יש לי קולגות שמצליחים בארץ – אבל האינטואיציה שלי אמרה לי שהיצירה בארץ מאוד מגבילה. בתל אביב החזון שלי לא יכול היה להתממש. זה היה לפני 15 שנה, אמנם בינתיים זה השתפר, אבל לא בהרבה. מחול בארץ היה מונופול, היתה רק אפשרות אחת, ממש אחת, במרכז סוזן דלל. שם העליתי את המופע הראשון שלי. אבל היה לי ברור שאני לא רוצה להיות מוגבל, להיות תלוי במונופול. לא רציתי אפילו לנסות את זה. רציתי גם לקבל השראה ממקומות אחרים, סגנונות אחרים. בישראל הדבר הכי שולט היה להקת בת שבע, עד היום למעשה. יש לי המון הערכה אליהם, אבל זה פשוט לא הכיוון שלי.

איך אתה מגדיר את עצמך, לאור התמיכה הזרה?

אני יוצר ישראלי. נקודה. ישראלי שחי בברלין. אני לא יכול להגדיר את עצמי כיוצר גרמני.

כשאתה מופיע בארצות אחרות, לא גרמניה או ישראל, איך אתה משווק את עצמך?

דרך מכוני גתה ברחבי העולם.

אז מי שמייצג אותך זה מוסד גרמני למעשה.

זה משחק פינג-פונג. אני מייצג אותם כישראלי מברלין והם נותנים לי את האפשרות לעשות זאת. עכשיו, למשל, ייצגתי את גרמניה בתל אביב (במסגרת "ימי ברלין"). אבל אני עושה זאת כישראלי, יצירה ישראלית מגרמניה. יש בזה משהו מאוד ברלינאי, מאוד יפה. מי היה חושב על דבר כזה לפני עשרים שנה? יש בזה משהו לא נתפס, אולי גם מעוות.

אולי צריך לומר שזו למעשה יצירה גרמנית, שהרי המימון והשיווק הם גרמניים?

זה מבוסס על יחסי גומלין. הם רוצים להראות שיש פה יצירה פורה ותוססת, גם ואולי דווקא אם זו יצירה לא-גרמנית. ואני מקבל את האפשרות להציג את היצירה הזו.

הם אומרים בעצמם, נאמר בברזיל, שמדובר ביצירה לא-גרמנית?

האמת היא שזה לא כזה מסובך. בתוכנייה תמיד רשום ניר דה-וולף, כוריאוגרף ישראלי שחי בברלין. לפעמים זה הרבה יותר מסובך במוח שלנו מאשר במוח שלהם. הרי זה מה שהם רוצים, להראות שזו עיר בינלאומית, שיש ישראלים בברלין. ובכל מקרה, בסופו של דבר הכי חשוב זה מה קורה על הבמה, האיכות של המופע, ולא הזהות או הרקע.

איך ומתי הקמת את הלהקה שלך?

עקרונית ב-2004, אבל התמיכה הרשמית הגיעה רק ב-2008. לשם "טוטל ברוטל" הגעתי מתוך הקשבה. שמתי לב שכולם כאן אומרים טוטל, וחשבתי שהמילה הזאת מאוד משתלבת בצורת העבודה והחיים שלי, עד הסוף לגמרי. ואז חיברתי את טוטל לברוטל. הרגשתי שזה שם נכון מבחינה שיווקית, קליט, וגם מתאים לסוג העבודה שלי. וזה באמת נתפס. כל מי ששומע את השם, עולה לו חיוך על הפנים. למעשה הקמתי את הלהקה עבור קהלים שלא ממש מתחברים למחול. זו המומחיות שלי, לדבר לאנשים שלא יכולים או לא צריכים להבין, אלא להרגיש. יש הרבה בידור במופעים, הרבה הומור, דמויות רגילות שאפשר לפגוש בכל מקום, קשת של טיפוסים כדי שיהיה מבחר, שכל אחד יוכל להתחבר למישהו, כמו באח הגדול. חשובה לי תקשורת ישירה וקולחת, שפה יומיומית. זה בעצם כמו סרט קולנוע שנעשה חי, עם הבמה, עם מחול וזיעה וכל זה.

"לפעמים אתה צריך לחשוב הרבה על החזרה הביתה, כדי שתוכל להמשיך לחיות בחו"ל". צילום: יואב ספיר

"לפעמים צריך לחשוב הרבה על החזרה הביתה, כדי שתוכל להמשיך לחיות בחו"ל". צילום: יואב ספיר

יש משהו שהיית מגדיר כישראלי ביצירה שלך?

עצם העובדה שאני ישראלי הופכת את היצירה לישראלית בבסיסה. מעבר לזה גם ההומור והאנרגיה הם משהו מאוד ישראלי בעבודה שלי. גם הישירות של התקשורת – לא לדבר גבוה, לעשות אמנות לעם. אני מאוד גאה בזה. זו למעשה המשימה שהצבתי לעצמי: לדבר לאדם הפשוט, לגרום לו ליהנות ולצחוק, ולחשוב על מה הוא צחק כשהוא יוצא מהתיאטרון. זו לא משימה קלה.

יש איזה מסר משותף לכל המופעים?

זה קצת כמו כתיבת ספרים. אמנם יש לך את השפה שלך, ויש משהו משותף לכל הספרים, אבל כל ספר עומד בפני עצמו. מה שמשותף לכל המופעים שלי הן הדמויות: תמיד אנשים חולמים, אנשים עם שריטות אמוציונליות, עם געגועים, נפילות ואופטימיות. זה קו שחוזר בכל הדמויות ובכל העבודות.

איפה אתה גר בברלין?

בפרנצלאוור ברג, כבר תשע שנים. בהתחלה גרתי בקרויצברג. מאוד נהניתי שם, אבל זה היה מזמן. וגרתי גם בגיהנום, זה היה בפרידריכסהיין. אחרי חצי שנה ברחתי. לפרנצלברג הגעתי במקרה ואחר כך פשוט התרגלתי.

היית עובר לשכונה אחרת?

לא. גם אם הייתי מיליונר, פשוט הייתי קונה בית בפרנצלברג. ואם הייתי חייב לעבור, אז הייתי חוזר לקרויצברג. או לגרונוולד. זה איזור מדהים, אבל חייבים רכב.

כשתחזור לארץ, מה תרצה לקחת איתך מברלין?

אני תמיד מאחר לפגישות, אז אני לא יכול לומר שהייתי לוקח את הדייקנות… אבל אני מאוד מדויק בעבודה וזה משהו שחסר בארץ. לפעמים אני יותר מדויק מגרמנים, בכל הרבדים של העבודה. אז הייתי לוקח את הדיוק, לא את הדייקנות. אולי גם את תרבות הדיבור. ואת העמידה המסודרת בתור. אם היינו יכולים להביא את זה לישראל, היתה לנו ארץ למופת.

מה חסר לך פה מישראל?

הספונטניות. דאגה לזולת, אכפתיות. כל אחד חי פה בתוך הבועה שלו. הייתי מביא לפה גם את התאווה לאוכל. ישראלים רוצים אוכל טעים, זה קשור לא רק לאוכל עצמו, אלא גם להיסטוריה. גרמנים יגידו גם על סלט מגעיל שהוא בסדר. הנימוס הזה מטריף אותי.

לסיום, מסר לאומה?

תביאו לפה AM:PM, והרבה אהבה.

 

www.totalbrutal.net

 

תגובות