חולמת על אילת

אלינה שיטנהלם, בת 20, במקור מאילת, סטודנטית

מה הביא אותך לברלין?

למעשה רציתי לעבור לברלין כי היא מזכירה לי את תל-אביב, ורק אחר כך בחרתי כאן אוניברסיטה.

איפה נולדת?

נולדתי בהרנברג, זה מקום קטן ליד טיבינגן, בשוואביה.

ואיך הגעת לישראל?

כשהייתי בת שש, אמא שלי, שכבר היתה פרודה אז מאבא שלי, רצתה לעשות איתי חופשה ארוכה לפני שאעלה לכיתה א׳. היא חשבה על שלושה חודשים בניו זילנד. הכל כבר היה מאורגן, אבל אז החבר הכי טוב שלה אמר לה שאין לה מה לעשות בניו זילנד עם ילדה בת שש ושעדיף לנסוע לישראל.

כלומר לפני כן לא היה לה קשר לישראל?

לא. היא אף פעם לא היתה בארץ. היא פשוט ביטלה את הטיסה ולקחנו את האוטו על אונייה לחיפה. בחיפה ירד גשם, אז אמא שלי פשוט נסעה ונסעה עד שהגענו לשמש. וזה היה באילת.

איך קרה שנשארתן?

אמא שלי התאהבה בתרבות, ביהדות, בעיר, באנשים. אחרי שלושה חודשים חזרנו לגרמניה, כי עליתי לכיתה א׳. אבל אמא שלי סבלה מאוד, היא רצתה לחזור לאילת. היא נסעה לעוד חופשה, בלעדיי, וארגנה לנו יחידת דיור. זה הלך די מהר, ואז עזבנו את גרמניה, כשעוד הייתי בכיתה א׳.

כמה זמן נשארתן?

קצת יותר משבע שנים, עד שהייתי בת 14. בתקופה הזאת למדתי בבית ספר באילת, אבל לא היתה לנו אשרת שהייה. כיוון שגרנו באילת, היה מאוד פשוט לעזוב כל שלושה חודשים לעקבה או לסיני ולקבל ויזת תייר חדשה. כל קיץ אמא היתה חוזרת לגרמניה, כדי לעבוד ולחסוך כסף. היא רצתה לעבוד בארץ, אבל לא הצליחה לקבל אישורים.

מה קרה כשהיית בת 14?

תוך כדי השהות באילת, אמא שלי החליטה להתגייר. התחלנו את התהליך, שתינו, אצל רב קונסרבטיבי באילת. במשרד הפנים באילת היה פקיד שניסה לעזור לנו, אבל יום אחד הוא הוחלף במישהו אחר והחדש אמר שגם הגיור באילת לא יעזור, ושאין לנו סיכוי לקבל אשרת שהייה. אמרו לנו שאנחנו צריכות לסיים את הגיור בגרמניה, אז היינו בעצם אמורות לעזוב. הייתי אז בכיתה ח׳, שישה שבועות לפני סוף הלימודים. אמא שלי אמרה שחשוב להישאר עד סוף הלימודים, כי זה לא הרבה זמן. אז נשארנו, בעצם בלי ויזה, ורק אחרי הלימודים חזרנו.

איך היתה החזרה לגרמניה?

קשה. חזרנו לטיבינגן, כי שם גרים ההורים של אמא שלי. התחלתי ללכת לבית ספר ובמקביל השלמנו את הגיור במינסטר. עברנו את המבחן והיינו במקווה. קיבלנו שמות חדשים. בעצם קוראים לי היום ליאור בת אברהם.

איך נראים חיים יהודיים בטיבינגן?

אין שם ממש קהילה יהודית, יש קבוצה יהודית בשם ״בוסתן שלום״. רצינו להשתתף שם בחגים, ולכן ניסינו להתקבל לקהילה היהודית בוירטמברג (המדינה שבה נמצאת טיבינגן), אבל לא קיבלו אותנו, כי הם אורתודוקסים. אז נעשינו חברות בקהילה היהודית באוגסבורג (בחבל השוואבי בבוואריה), אבל זה שעתיים מטיבינגן, כך שגם שם לא יכולנו להשתתף בכל האירועים והחגים.

ומה נשאר מישראל?

אנחנו עד היום רוצות לחזור. אבל עשו לנו הרבה צרות. אמא שלי רצתה לקבל אזרחות ישראלית, אבל אמרו לנו שזה בלתי אפשרי בגלל ששת השבועות ששהינו ללא אשרה. שזה היה פשע. ואז התחילו להציב לנו הרבה מאוד תנאים. קודם כל לחכות שנה מחוץ לישראל. אחר כך אמרו לנו שאנחנו צריכות להיות שנה במסגרת של קהילה יהודית בגרמניה, כלומר לחכות שנה אחרי הגיור. את כל זה עשינו, אבל אז, כשביקשנו שוב, קיבלנו איסור כניסה לישראל. בגלל אותם שישה שבועות שהלכתי לבית הספר כדי לקבל תעודה בסוף השנה.

לכמה זמן האיסור?

לשלוש שנים. כלומר לפני שנתיים הוא נגמר. ואז הרשו לנו לבוא, אבל רק כתיירות, רק לשלושים ימים, ורק אם נשלם פיקדון של שלושים אלף שקל. זה היה מאוד מסובך, הייתי צריכה להגיש דרך השגרירות בברלין הוכחות שיש לי חברות בארץ, ומכתב הזמנה רשמי מחברה שרצתה לארח אותי. נאלצתי לפרט את כל הכתובות שבהן תיכננתי לבקר. הרבה בירוקרטיה.

איך היה הביקור בארץ?

הרגשתי שאני חוזרת הביתה. אבל זה היה קצר. הייתי בכיתה י״א ויכולתי לבוא רק לשבועיים. זה היה בחנוכה של 2011. פגשתי שוב את כל החברות. חלקן גם היו בגרמניה קודם לכן. כמה באו לבקר אותי, והרבה היו בחילופים בכל מיני מקומות בגרמניה, כי בבית הספר שבו למדתי באילת מלמדים גם גרמנית. אז נסעתי לפגוש אותן.

מה הסטטוס שלכן בארץ כיום?

בעיקרון הוא לא השתנה. גם היום אנחנו יכולות לבוא רק כתיירות לזמן מוגבל מאוד, ורק כנגד פיקדון. אמא שלי בדיוק טסה לבקר באילת.

אתן מקבלות סיוע כלשהו כדי לשנות את המצב?

כן, בתנועה ליהדות מתקדמת בארץ יש מחלקה משפטית שעוזרת לעולים שעברו גיור לא-אורתודוקסי. יש לנו שם עורכת דין שמטפלת בנו. היא השיגה לנו את האפשרות לבוא כתיירות עד שלושים יום. כרגע המצב הוא שהם לא מקבלים את הגיור. כלומר הם מכירים במבחן שעברנו, אבל לא מקבלים את הרבנים שגיירו אותנו באילת ובמינסטר.

ואם זה היה מתאפשר עכשיו, אמך היתה רוצה לעבור לאילת ולהתחיל שוב חיים חדשים בגיל 50?

כן, בהחלט.

ואת גם?

קשה לומר. כשחזרנו לגרמניה, הגעגועים הכניסו אותי לדיכאון עמוק. האנשים סביבי לא ידעו כלום על ישראל, לא הבינו אותי בכלל, והיו לי גם חוויות אנטישמיות. למרות שידעתי גרמנית לא אהבתי את התרבות, הפוליטיקה ומזג האוויר בגרמניה. היה לי נורא קשה בבית הספר ולא היו לי חברים במשך די הרבה זמן. הרגשתי מאוד זר ומוזר. בסופו של דבר הייתי בטיפול פסיכולוגי והתרגלתי לא לחשוב על זה, כי זה לא ריאלי לתכנן את העתיד שלי בארץ. אבל עכשיו אני לומדת מדעי היהדות באוניברסיטה, אז בכל זאת אני שומרת על קשר עם הישראליות.

"אני ישראלית, אף פעם לא הרגשתי גרמנייה". צילום: יואב ספיר

"אני ישראלית, אף פעם לא הרגשתי גרמנייה". צילום: יואב ספיר

איפה את מרגישה היום במנעד בין ישראליות ליהדות?

אני ישראלית, חד-משמעית. אצל אמא שלי הגיור היה החלטה דתית, אצלי זה קשור לתרבות – פשוט משום שגדלתי עם זה. לא הכרתי שום דבר אחר.

מצד אחד, מגיל שש הסיפור הישראלי מלווה אותך. מצד שני, זה בעצם הסיפור של אימך, זה לא בא מרצונך. אז היום, כשאת כבר בגירה ויכולה להחליט בעצמך, את מרגישה שאת באמת רוצה לעבור לישראל בכלל ולאילת בפרט?

את הילדים שיהיו לי, אני רוצה לגדל באילת. נראה לי שזה הרבה יותר טוב מאשר לגדול כאן. עם הסטטוס שיש לנו כרגע במשרד הפנים אני לא יכולה לתכנן כלום, אבל אם זה היה אפשרי, הייתי רוצה לעבור לשם.

אבל יבוא יום והילדים האלה יצטרכו להתגייס לצבא.

גם אני הייתי רוצה להתגייס לצבא! זה מה שכל הזמן רציתי, על זה חלמתי. אחרי בית ספר לעשות צבא ואז לעבור עם חברות לדירה בתל אביב. כשהייתי שם לפני שנתיים, זה היה נראה לי הזוי, שהחברות שלי הולכות עם נשק ואני לא.

את גם היית רוצה להחזיק נשק?

הלוואי ולא היו צריכים, אבל זה חלק מהחיים הישראליים. בגרמניה בחיים לא הייתי הולכת לצבא, אבל אתה יודע, כשגרתי בארץ, היו חיילים ששמרו עלי. בזכותם הרגשתי בטוחה. כל החברות שלי עכשיו בצבא. אני חושבת שזה חשוב. אם הן לא היו בצבא, לא היתה לנו מדינה.

בזמן האחרון הרבה מאוד ישראלים באים לברלין.

נכון, לכן מאז שעברתי לברלין, לפני כמעט שנה, אני מרגישה הרבה יותר בנוח. פה אני פוגשת ישראלים בכל מקום, גם באוניברסיטה. אני שומעת עברית ומנסה להתערב בשיחה. אני מאוד נהנית מהישראליות כאן.

ובזמן שישראלים צעירים מחפשים דרכים לברוח מישראל, את דווקא חולמת על לחזור לשם?

זו ציונות! הגרמנים לא מבינים אותי בכלל, לא מבינים למה לעזוב את גרמניה.

את אומרת ״הגרמנים״, גם אחרי שכבר התרגלת לחיים פה. והרי את אזרחית גרמניה.

אמרתי לך – אני ישראלית. אף פעם לא הרגשתי גרמנייה. גם באירוויזיון, גם בכדורגל, נבחרת ישראל מול נבחרת גרמניה – חד משמעית אני בעד ישראל.

איפה את גרה בברלין?

במקרה קיבלתי חדר בדירה ממש נחמדה בקרויצברג עם עוד שתי בנות. בבניין שלנו גרים עוד ישראלים וזה כיף. לא הייתי עוברת לאיזור אחר. אפילו אם הייתי מיליונרית, הייתי קונה דירה בקרויצברג. היא מזכירה את תל-אביב.

מה היית מביאה לפה מישראל?

בעיקר את הספונטניות.

אם תחזרי לישראל, מה היית רוצה להביא איתך מברלין?

את ההשכלה הגבוהה, את האפשרויות שיש פה ללימודים. זה הרבה יותר מפותח ממה שיש בארץ.

ולסיום, מסר לאומה?

תחזירו לי את הבית שלי.

תגובות