אל תגידו לה אחלה

נירית בן יוסף, 52, במקור מחדרה, מדריכת תיירים

למעשה את רוב חייך כבר העברת בברלין.

כן, אני כאן כבר 27 שנה.

איך זה מרגיש?

מצוין. מרגיש טוב.

איך הגעת לפה?

למדתי קולנוע באוניברסיטת תל אביב ובמסגרת זו התגלגלתי ב-1986 לפסטיבל סרטים במינכן. הכרתי שם בחור מברלין המערבית. ביקרתי אותו בברלין, אחר כך הוא בא לארץ ומהר מאוד החלטנו לנסות חיים משותפים בברלין. בסופו של דבר התחתנו ונולדו לנו שני ילדים. זה נמשך עשרים שנה, היום אני עם מישהו אחר.

גם כשהתגרשתם, לא חשבת לחזור לארץ?

לא, הרי יש לי אחריות כלפי הילדים. אחד היה אז בן 16, השני בן 10. לא יכולתי לקרוע אותם מהסביבה שלהם, מהבית שלהם, מאבא שלהם. היה ברור שאני חייבת להישאר פה ולהתאים את עצמי אליהם.

איך הילדים מגדירים את עצמם היום?

חצי-חצי. חצי ישראלים, חצי גרמנים. מבחינה דתית אנחנו אתאיסטים. גדלתי במשפחה מאוד חילונית וגם בעלי לשעבר הוא אתאיסט. למעשה חגגנו כל מה שאהבנו. כל חג שיש בו אוכל טעים ומתנות, מבחינתנו גם חגים מונגוליים, העיקר שיש בהם כיף. היום הילדים יודעים כמובן שהם יהודים, אבל הם כמונו, לא מאמינים.

יש להם קשר לישראל?

בוודאי. הם מדברים עברית ואנחנו מבקרים בארץ לעיתים תכופות. עכשיו זה נעשה קצת קשה יותר, כי הם מתבגרים, הגדול כבר בן 21, ולא כל כך רוצים להעביר את הזמן אצל ההורים שלי בקיסריה.

צה"ל לא עושה בעיות?

לא, חובת הגיוס חלה רק על תושבים. מאחר שהם לא תושבים לא עשו לגדול שום בעיות. הוא קיבל זימון לבוא לשגרירות וסידרנו שם את הכל. רק אם הוא ירצה לעלות לארץ, הוא יהיה חייב בגיוס.

יצא לך לחיות גם במקומות אחרים מאז שעזבת את הארץ?

לא. גם לא רציתי. ברלין מבחינתי אידיאלית. לא עלה בדעתי לעבור להמבורג, פרנקפורט או שטוטגרט, חס ושלום.

למה ברלין אידיאלית מבחינתך?

זו עיר בגודל המתאים, לא הייתי יכולה לגור במקום קטן יותר. ההיסטוריה של העיר מאוד חשובה לי. האנשים שחיים כאן מוצאים חן בעיניי. לא כולם כמובן, אבל רובם. הדרך שבה מסתדרים כאן אחד עם השני.

כשהגעת למערב ברלין בשנות השמונים, איפה גרת?

בהתחלה בשרלוטנבורג. זה היה נורא, חשבתי שאני יוצאת מדעתי. אחר זמן מה ניצלתי מזה ועברנו לקרויצברג. איזו הקלה זו היתה! מקרויצברג, לצערי, עברנו לשטגליץ. זה היה קטסטרופה. האוכלוסייה שם היתה מאוד בורגנית. השכנים היו מאוד לא-ידידותיים כלפי הילדים. משם עברתי לפרנצלאואר ברג.

מתי?

לפני כעשר שנים.

כלומר לא זמן קצר אחרי האיחוד.

לא, מה פתאום. אם היינו רוצים "לעשות את המזרח", היינו עושים את זה באמת אחרי האיחוד. אבל עם ילד? הוא היה אז בן 3 או 4. איך היינו יכולים לקחת את הסיכון ולשלוח אותו לגן או לבית ספר שרק לפני זמן קצר עבר את האיחוד? זה ממש לא בא בחשבון. אבל לפני עשר שנים, פרצלאואר ברג כבר לא היתה "מזרח". אני לא מכירה שם אף אחד שבאמת גדל במזרח גרמניה.

איך התפרנסת כאן במהלך השנים?

בהתחלה, כשהייתי סטודנטית, בניקיון. אחר כך הייתי שומרת במוזיאון, במרטין גרופיוס באו. בהמשך עבדתי בשביל הטלוויזיה הגרמנית וגם עם קבוצת תיאטרון. בסופו של דבר התחלתי עם ההדרכות. היום זה העיסוק העיקרי שלי.

מה הניע אותך להדריך?

זה התחיל עם ביקור של קרובים מהארץ, הדרכתי אותם כאן והם נתנו לי את הרעיון. בהתחלה לא חשבתי על זה ברצינות אבל אחר כך זה נראה לי רעיון לא רע. בזמנו לא היו כאן מדריכים אחרים שהתמקדו בתיירים דוברי עברית.

האינטרנט הישראלי לא היה מאוד מפותח באותם ימים, איך שיווקת את עצמך?

נסעתי לארץ וכיתתי רגליי ממשרד נסיעות אחד לשני. אף אחד לא התעניין בברלין. אחר כך נולד הרעיון לכתוב את "עכבר העיר" על ברלין. ברגע שהעכבר יצא לאור, הייתי "בפנים".

אחרי 16 שנים במקצוע, איך את מחזיקה מעמד? אמנם העיר משתנה אבל לא בתכיפות של ההדרכות.

אני בן אדם מאוד מחויב. כשאני מתחייבת למשהו כמו למקצוע, אני עושה אותו עד הסוף, גם אם לפעמים זה סוף מר. בשבילי ההדרכות הן לא תחביב אלא מקצוע.

המימד החברתי עוזר לך?

בהחלט. האנשים מתחלפים וזה מוצא חן בעיניי. לפעמים נוצרים מצבים אנושיים מעניינים ומיוחדים.

יוצא לך לשמור על קשר עם אנשים שהדרכת?

יש כמה חברויות שנוצרו מזה, אבל בדרך כלל לא. ממילא קשה לשמור על קשר מעבר לים. בפייסבוק יש לי הרבה חברים שהדרכתי.

איזה סוג של אנשים באים אלייך?

בעיקר ישראלים. הממוצע הוא בני חמישים ומעלה. בדרך כלל אנשים שמתעניינים בהיסטוריה ואם לא, אז אני משכנעת אותם. רובם מאיזור המרכז. בעיקר יוצאי אירופה, חלקם עם רקע ייקי. אבל גם יהודים מארצות אחרות, זה מאוד מעניין להדריך אותם.

מה מיוחד ביהודים מחו"ל?

כל הגישה שלהם שונה. זה משהו שהייתי צריכה ללמוד עם הזמן. בשבילם היהדות היא דבר הרבה יותר חי, בהשוואה אלי. הם לא תמיד מבינים איך חונכתי. גם קשה להם להבין איך יהודייה כמוני תלך למקום זר ולא תחפש קשר עם הקהילה היהודית. בשבילם, להיות יהודי זה אומר להיות כל הזמן בקשר עם יהודים.

"רבותיי, ברלין לא שייכת לאף אחד מכם". נירית בן יוסף צילום: יואב ספיר

"רבותיי, ברלין לא שייכת לאף אחד מכם". נירית בן יוסף צילום: יואב ספיר

לעתים שואלים אותי על עבודה בתחום. איך את רואה את זה? את ממליצה לקוראינו שמחפשים עבודה להיות מדריכים?

זה נורא תלוי באדם. צריך להיות משוגע על היסטוריה. מי שלא מתעניין ולא רוצה להקדיש לזה את כל זמנו, אין לו מה לחפש בתחום. צריך גם סבלנות וסובלנות לאנשים.

את מרגישה שצמחת באופן אישי מתוך המפגשים האלו?

כן, מאוד. למדתי לראות הרבה דברים בצורה שונה. ולהבדיל, המגע עם האנשים לפעמים מחדד דברים אצלי, דברים שאני יודעת שאני לא רוצה. הדרכתי למשל זוג יהודים מאנגליה. הם היו בהיסטריה, כי הבן שלהם פגש בחורה מדרום אמריקה, לא יהודייה. והם גרים ביחד! ועכשיו הוא רוצה לנסוע לבקר את ההורים שלה! אז האבא מתקשר אליו ועושה לו סקנדל בטלפון. בסיטואציות כאלה אני אומרת, סליחה רבותיי, תעשו לי טובה…

אז את נכנסת עם הלקוחות גם לשיחות אישיות ממש?

מאוד. בדרך כלל הם מתחילים ושואלים אותי שאלות אישיות. וכשזה קורה אני מרשה לעצמי לשאול גם אותם שאלות אישיות. שואלים אותי למשל, אם לילדים שלי חתכו או לא. אבל מה זה עניינם? או ששואלים אותי על בעלי לשעבר ונדהמים: מה, הוא גרמני?

אגב, יש משהו שואתי במשפחה שלו?

כן, באופן פסיכי. אבא שלו נפטר בגיל מאוד צעיר. שנים ארוכות הוא לא ידע עליו הרבה. רק לפני כמה שנים הוא גילה במקרה שאבא שלו היה בן-תערובת. הסבא שלו היה יהודי מצ'כיה שניהל יחסים עם מי שילדה את האבא. אותו סבא נשלח לטרזיינשטט, משם לסוביבור ונרצח.

מה לגבי נאצים?

גם אותי זה מאוד עניין, אבל לא היתה לנו שום דרך לגלות פרטים. להבדיל, היום אני חיה עם גרמני אחר שאבא שלו היה נאצי, חבר בפלוגות הסער.

זה משפיע עלייך באיזושהי צורה?

זה עוזר לי להבין למה הגבר שלי הוא כפי שהוא כיום, אחרי שגדל עם אבא כזה. אני רואה את ההשלכות של התקופה ההיא גם אצל הרבה חברים שלי. זה מאוד מעניין.

בואי נחזור רגע להחלטה שלך לעבור לגרמניה. תיארת את זה כהשתלשלות כמעט מקרית. הרי לא למדת היסטוריה, אלא קולנוע, ולכן זה יכול היה להיות גם פסטיבל באמריקה.

נכון. אני פשוט רציתי לצאת מהארץ, להתחיל פרק חדש בחיים. עם גרמניה התחלתי להתמודד רק בעקבות החיים פה. רק כאן הבנתי כמה ההיסטוריה קרובה, כמה היא עדיין כאן. למדתי דברים שלא ידעתי, בעצם לא ידעתי בכלל איפה אני חיה.

אז איפה את חיה?

עם כל הרוע שיש פה, היום זה כבר מאוד הבית שלי. בית מאתגר, אבל זה מה שהופך אותו גם לבית מעניין. תראה, היום רוב החברים שלי הם מקומיים. אולי עשרה אחוזים הם ישראלים.

אם לא היית גרה בפרנצלאואר ברג, איפה היית רוצה לגור?

בקרויצברג. אני מאוד אוהבת אותה, ואפילו פתחתי שם בר יין עם שותפי לחיים (ottorink.de).

מה חסר לך כאן מישראל?

ים. וההורים, שהולכים ומזדקנים. מה עושים? מי יטפל בהם?

אם היית חוזרת לארץ, מה היית מביאה איתך מברלין?

את הכבוד בפני האחר ובפני המרחב: הרחוב, הטבע, המקום. צריך יותר התחשבות בארץ במרחב הציבורי ובמרחב האישי, כשמדברים אחד עם השני. צריך יותר כבוד לשפה. למשל כשלקוחות מדברים איתי בטלפון ואומרים "אחלה", זה עושה את בשרי חידודים-חידודים. המילה "אחלה" לא שייכת לשיחה בין אנשים זרים שלא מכירים אחד את השני. אי אפשר לדבר באופן יותר מתורבת?

מסר לאומה העברית בברלין?

מה שקורה פה עכשיו זה דבר מאוד לא יאה ולא נאה. כשאני באתי לכאן, הישראלים לא פשפשו זה במעשיו של זה. עכשיו כשבאים לפה יותר, כל אחד מתחיל להעביר ביקורת. אז רבותיי, ברלין לא שייכת לאף אחד מכם. זו עיר פתוחה. כל אחד יכול לחיות פה איך שהוא רוצה.

תגובות