נתניה-ברלין-נתניה

מיכה קפלן, 38, במקור ממושב אביחיל, מוזיקאי

מה הביא אותך לברלין?

הגעתי יומיים לפני שפרצה האינתיפאדה השנייה. באתי כדי ללמוד קונטרבס. המורה שלי בארץ, אלי מגן, אמר לי שאני חייב ללמוד אצל ריינר צפריץ, הבסיסט הראשון של הפילהרמונית של ברלין, ולכן באתי.

כשבאת, חשבת שתישאר כל כך הרבה זמן?

לא. באתי למטרה מאוד ספציפית. הגעתי מרקע של רוק פרוע, מלוכלך – "סדרני הדשא", "זקני צפת". בגיל 21 הרגשתי שאני כבר בפסגת הרוקנרול בארץ, ורציתי להתקדם, ללמוד. השאיפה היתה להיכנס אחרי הלימודים לתזמורת רצינית. לא היה חשוב לי איפה, לא הייתי נעול על ברלין. המחשבה היתה שאני הולך להתגלגל ושאקבל בשמחה כל מקום שאגיע אליו.

ובסוף התקבלת לתזמורת קלאסית?

כן, כפרילנסר, אבל כשסיימתי את הלימודים כבר נולד לי ילד, הייתי בן 30, מותש נפשית ופיזית, והבנתי שזה לא כיוון שאני רוצה להמשיך בו. התחלתי בהדרגה לחזור לרוק. התחילו כל מיני פרויקטים, והיום זו הפרנסה שלי.

ועכשיו ״נתניה״, להקה משלך.

גדלתי במושב אביחיל, שאי אפשר להגיע אליו בלי לעבור דרך נתניה, כך שהעיר היא חלק ממני. אבל הרקע ל״נתניה״ נוצר דווקא כאן. הטריגר היה משבר אישי שעברתי, חוויית בדידות, כאב, חיפוש מחדש של המקום שלי. התחלתי לכתוב שירים, ועם הזמן הבנתי שאני עובד על תקליט. היה לי ברור שאקרא לו ״נתניה״. העיר הזאת הגדירה את הזהות שלי כמתבגר, ועד היום יש לי המון הזדהות איתה. שם גם פרצתי מבחינה מוזיקלית, שם היתה החברה הראשונה – בקיצור, חוויות מעצבות.

הפרספקטיבה הזו על נתניה, זה משהו שנולד כאן, בגלל המרחק?

בגלל המרחק זה התחבר לכותרת אחת, אבל החוויות היו שם עוד קודם. אני גם אוהב את הסאונד של השם, יש לי משיכה אליו, הוא מצלצל יפה. וברקע גם המטען הכללי שקשור לעיר, איך שאני תופס אותה בלי קשר לחוויות שלי, מעין שילוב של משיכה ורתיעה, משהו אמביוולנטי.

מתי ״נתניה״ יוצאת רשמית לאור?

האלבום יוצא בשבעה ביוני. כשהתחלתי לעבוד עליו לא היתה לי להקה, לכן כל שיר הוא סגנון אחר, הפקה אחרת, טיפול אחר. בסוף 2011 מצאתי את האנשים שמרכיבים היום את ״נתניה״, אנחנו שלושה ישראלים ומתופף שוויצרי.

אפשר לומר שזו להקה ישראלית בברלין?

אנחנו גם להקה ישראלית, גם להקה ברלינאית, גם זווית שוויצרית, ושרים בעיקר באנגלית. הסגנון שלנו הוא רוק אקלקטי, אנחנו מפלרטטים עם כל מיני כיוונים, גם אוריינטליים. אבל אולי האקלקטיות היא באמת משהו ישראלי, אולי הישראליות שלנו מתבטאת בזה. אחד הדברים היפים בישראל, זו האקלקטיות התרבותית, בכל תחום. זה משהו שמאפיין גם את המוזיקה שלי, את הדרך שעברתי, מרוק לאלתור חופשי, למוזיקה קלאסית ובחזרה לרוק.

אקלקטיות זה משהו שמאפיין יוצרים ישראלים באופן כללי, לדעתך?

יש בזה משהו. זה לא מוחלט אבל אין ספק שזה משפיע. התרבות הישראלית משפיעה על היוצרים, תורמת לערבוב סגנונות.

זה תקף גם לגבי אלתור? זה משהו שישראלים יחסית טובים בו?

לאו דווקא, אלתור זה יותר שפה, דרך לבטא את עצמך, זה אפשרי בכל סגנון. אני עצמי פחות מחובר היום למקום של האלתור.

התגרמנת?

(צוחק) בטוח בכמה דברים! לאו דווקא במוזיקה.

במה?

אני יכול לחשוב על שני דברים, דבר אחד טוב והשני פחות טוב. הטוב הוא שאני היום אדם הרבה יותר סבלני.

סבלני או סובלני?

סבלני. סובלנות בעיניי זו מילה נוראה, מתנשאת. אז אני מדבר עכשיו על סבלנות. הסבלנות הגרמנית יכולה אמנם להיות מאוד אלימה, פסיב-אגרסיב, אבל אני חושב שינקתי משהו טוב דווקא, סבלנות שמכריחה אותך להשלים עם זה שלא תקבל את מה שאתה רוצה כאן ועכשיו. זו התגרמנות חיובית. ההתגרמנות הפחות מוצלחת קשורה לכובד הרגשי, שהם אוהבים לחפור בו ולהישאר בו, זה מתיש לפעמים.

אתה יכול להסביר?

אני מתכוון להיעדר הקלילות בהתנהלות היומיומית. יש להם פסאדה, חזות ציבורית, שמסתירה את האמת הפנימית. בארץ ההפרדה הזו, בין הפרטי לציבורי, חסרה לגמרי  וזה בלתי נסבל. אצל הגרמנים זה הולך לקיצוניות השנייה. זה מה שמשותף בעצם לתרבות היהודית ולתרבות הגרמנית: הן קיצוניות, הן יריבות.

זו אמירה כבדה! איפה היריבות?

שתי התרבויות מגלומניות, חושבות שהן הכי טובות. ולכל אחת מהן יש סיבות להרגיש ככה, בכמה דברים. אבל אין אמת אחת, ולכן זה מתנגש. הקיצוניות היא לפעמים פתולוגית, למשל בהפרדה של הגרמנים בין הפרטי לציבורי ובאי-ההפרדה של הישראלים.

צילום: יואב ספיר

צילום: יואב ספיר

אחרי 13 שנה, מה חסר לך שיש בארץ?

תראה, אחרי שעברנו חורף קיצוני באופן בלתי רגיל, חסרה לי כמובן השמש. גם האוכל חסר לי. האוכל הישראלי מדהים בעיניי.

אם היית חוזר עכשיו לארץ, בתסריט כלשהו, מה היית מביא איתך מברלין?

את אורך הרוח. הנחרצות והדעתנות הישראלית הן בלתי-נסבלות, זה מגיע למקומות חולניים. אבל זה לא יכול לקרות, שאורך הרוח הגרמני יגיע לארץ, הרי אנחנו עם מאני. הייתי גם מביא את האחריות הציבורית, ה-accountability, שמפותחת בגרמניה יותר מאשר בארץ.

ולסיום – מה שרצית להגיד ולא שאלתי… יש לך מסר לאומה?

לאהוב יותר.

תגובות