הרשיתי לעצמי להיות בהרבה צבעים

ענת זיו, בת 61, במקור מחיפה, פסיכולוגית

אולי נתחיל מאיזה רצף כרונולוגי.

אבא עזב את גרמניה ב-1939, כשהיה בן 19, ולכן מעולם לא למד מקצוע. אני נולדתי ב-1953 בחיפה, וכשהייתי בת 6 עברנו ל-Krefeld בגרמניה כדי שאבא ילמד מקצוע. אחרי הלימודים של אבא, אמא למדה, ואחותי הגדולה גם, וכולנו חזרנו ארצה ב-1968. הייתי בת 14. היום אני יודעת שגילאים 6 ו-14 הם הזמנים הכי גרועים להעביר ילד ממקום למקום. כשחזרנו הייתי תלושה לגמרי. כאילו קטעו אותי, ושוב הייתי צריכה להתאקלם בסביבה חדשה. דיברנו עברית בבית, אבל מכיוון שלמדתי עד אז בגרמניה, לא ממש ידעתי לקרוא ולכתוב. בתיכון בחיפה לא מצאתי את מקומי, ועברתי שוב, הפעם לבית ספר עם מגמת גרפיקה. בגרפיקה הצטיינתי, אבל מעבר לזה לא למדתי בבית הספר כמעט שום דבר. ב-1970 עזבתי את חיפה ועברתי לתל-אביב. חייתי חיי הוללות, עבדתי אצל גרפיקאים ואמנים, ובין היתר גם עברתי תאונת אופנוע קשה עם חבר. ב-1971, כשהגיע הזמן להתגייס, לא רציתי. ביקשתי לדבר עם פסיכולוג ואמרתי לו שבלי סמים אני לא אוכל לעמוד בזה. נתנו לי את החותמת "בלתי כשירה לשירות צבאי", ושוחררתי. אחרי כמה זמן, כשבאתי להוציא רשיון נהיגה, ביקשו ממני להראות תעודת שחרור ואמרו לי, שאם אני לא כשירה לשירות צבאי אז אני גם לא כשירה להוציא רשיון נהיגה. גם לא יכולתי ללמוד או להתקבל לעבודה, כי הכל היה אפשרי רק "אחרי שירות צבאי".

ב-1972 עזבתי את הארץ עם מזוודה ותיק עבודות גרפיקה, ועברתי לגור אצל חבר בשווייץ כדי להמשיך שם בלימודים. אחרי חודשיים הוא רצה להתחתן איתי, אז לקחתי את המזוודה ואת תיק העבודות וחזרתי ל-Krefeld, שכבר הכרתי מילדוּתי. התחלתי ללמוד גרפיקה, אבל כשנתנו לנו תרגיל ליצור פרסומות למוצרים שונים ואמרו "את לא צריכה לנסות את המוצר, פשוט תכתבי שזה הכי טוב שיש", הבנתי שגרפיקה זה בעצם פרסום, ושכל הזמן משקרים לכולם. לא רציתי להשתתף בעבודות כאלה, ועברתי למגמה לצילום אמנותי. בזה הצלחתי, היו לי תערוכות, והמשפחה שלי בארץ אמרה לי: "נו יופי, עכשיו תחזרי". אבל לא רציתי לחזור. רציתי ללמוד הלאה, וב-1977 התקבלתי ללימודי פסיכולוגיה ב-Bochum. סיימתי ב-1983 בברלין, וילדתי את לינא, הבת הנהדרת שלי, ב-1985. ו-voilà — הנני כאן.

היית בהריון, פסיכולוגית בתחילת דרכה, ישראלית-יהודייה, לבד בברלין. איך כל זה הסתדר?

היה לי ברור שאת ההיריון אני רוצה, למרות שהוא היה לגמרי לא מתוכנן. זה הרגיש לי נכון, ואמרתי לעצמי: "עכשיו אני מוכנה לילד". לַאבא היו עניינים אחרים והיה לי מובן מאליו שזו ההחלטה שלי ושאני אחראית לבד לילדה. בכלל, אני חושבת שזו החלטה של הנשים. לא חשבתי בכלל ש"קשה לי". נכון, שלוש שנים לא ממש ישנתי, אבל איכשהו זה הסתדר. לא כעסתי או התחרטתי, ידעתי שזו הדרך וככה אני רוצה ללכת בה. מבחינת קריירה גם הייתי אקטיבית ומבסוטית, כתבתי קונספט וניהלתי משא ומתן עם הסנאט, כדי לפתוח מעון לחולים מנטליים שעוזר להם ומלמד אותם לתפקד באופן עצמאי בחיי היומיום. אחר כך עבדתי בקרויצברג עם חולי סרטן, רובם מבוגרים מאוד. אני זוכרת אישה שהיתה מאוד חולה ועצובה, וניסיתי לדבר איתה על משהו משמח בשבילה. שאלתי אותה "איך הכרת את בעלך?", והיא אמרה בערגה "אה, הוא היה חייל אמיץ…". קיבלתי צמרמורת וידעתי שלא אוכל לעבוד עם החברה הגרמנית בגילאים האלה. באותו זמן הציעו לי להיות הפסיכולוגית של הקהילה היהודית בברלין. הקמתי שם אגף טיפולי ונפגשתי הרבה עם ניצולי שואה. כעבור חמש שנים הסתבכתי עם ראשי הקהילה וזה כבר לא הסתדר לי, אז עזבתי את המשרה. התחלתי פה,  בקליניקה שלי, לפני… עשרים שנה. וואו, כמה זמן…

"היום אני יודעת שגם גיל 6 וגם גיל 14 הם הזמנים הכי גרועים להעביר ילד ממקום למקום", ענת זיו צילומים: כפיר חרבי

"היום אני יודעת שגם גיל 6 וגם גיל 14 הם הזמנים הכי גרועים להעביר ילד ממקום למקום", ענת זיו. צילומים: כפיר חרבי

את מרגישה את הגיל גם מנטלית?

אני יותר רגועה. פעם הייתי הרבה יותר תוקפנית. אם מישהו אמר משהו שנשמע לי לא נכון, תיכף ומיד קפצתי והתווכחתי. אבל פתאום היתה לי ילדה, שהיו לה כמובן רצונות אחרים, שהכתיבו לי איך אני חייבת לחיות, מה לעשות, מתי לישון, מתי לאכול… הבנתי שיש משהו אחר במרכז חיי, יותר חשוב. תפשתי שהחיים משתנים. עד אז עשיתי מה שאני רוצה, ופתאום — את קשורה. ואת רוצה את הקשר הזה. זה היה לי טוב. היא גדלה ונהייתה בחורה עצמאית, שיודעת מה ואיך היא רוצה לחיות. עכשיו היא בהריון ויותר משאני מתרגשת להיות סבתא, מרגש אותי שהיא תהיה אמא.

ילדוּת מבולבלת, תלישוּת, סרבנות, הגירה, אמנות, פסיכולוגיה, קריירה, חד-הוריות, יהודייה-שמאלנית, ישראלית-גרמנייה…איך התגבשה הזהות שלך דרך כל אלה?

זה לא רק איך אני רואה את עצמי, אלא גם איך אחרים רואים אותי. שאלו אותי הרבה פעמים אם אני מרגישה גרמנייה או ישראלית, ואני לא יכולה להגיד. אין שחור ולבן, יש בנו המון צבעים ולאורך השנים הרשיתי לעצמי להיות בהרבה צבעים.

היה לזה מחיר?

לא יודעת אם מחיר זו המילה הנכונה, אבל אולי בזוגיות. אבא שלי אמר לי פעם שחשוב לו שאחיה עם ישראלי, "או לפחות יהודי". לא קיבלתי את זה, והוא לא הזכיר את זה יותר, אבל זה מאוד פגע בו, שלא קיבלתי את הצעתו. את זה אני יודעת היום. כשהיה לי בן-זוג גרמני, אבא שלי קיבל וכיבד אותו. אבא שלו היה חייל בוורמאכט והוא גדל להיות ההיפך הגמור מהאידיאולוגיה של אביו. כשאבא שלי חלה, ובגלל שידעתי שהיה לו מאוד חשוב שאני אתחתן וש"מישהו ידאג לבת שלו", החלטתי בגיל 40 "יאללה, אני אלך על זה כל עוד אבא שלי בחיים", והתחתנו. אבי שמח, ובאמת נפטר שלושה חודשים אחרי החתונה. כשאביו של בן-זוגי גם חלה, אמרתי לעצמי "יש לי עוד כמה שאלות לאבא הזה". ניגשתי אליו ושאלתי אותו מה הוא ידע "אז". הוא לא ענה. אמרתי לו שאני לא שופטת אותו, שאלתי מכל הכיוונים — ואני יודעת לשאול — אבל הוא תמיד עקף והתחמק מלענות. נפגעתי מאוד, ולא רציתי יותר שום קשר איתו. המשפחה שלו גרה בזמן המלחמה ליד ברגן-בלזן. לא ידעת? אל תספר לי סיפורים. אתה יכול להגיד שעשית שגיאה, אבל קח אחריות! והוא לא לקח, וזה פגע בי עוד יותר. זה הטריף אותי. כנראה שעשיתי עוול לבן-זוגי. הוא אהב אותי מאוד וגם אני אהבתי, אבל פשוט לא יכולתי לחיות עם מישהו שנשם את האווירה הנאצית.

הגשמת את הבקשה של אבא שלך.

אולי. לא יכולתי להתמסר אליו רגשית, המכשול הזה היה גדול מדי. אם את מדברת על זהות, אז אני קשורה חזק במשולש הזה של יהודייה-גרמנייה-מישראל, וכשיש לך את ישראל, יש לך גם את פלסטין. עשיתי על זה את עבודת הגמר שלי בפסיכולוגיה, וגם השתתפתי בסרט דוקומנטרי שמכּר גרמני שלי עשה בנושא. לסרט קראו "Schatten der Zukunft" (צללים של העתיד), וחוץ מהבמאי וממני השתתף בו גם פואד, פלסטיני ממינכן. נסענו יחד לישראל, התבוננו ודיברנו עם אנשים, כולל עם אבי בחיפה ואמא של פואד בקלנדיה. נושא ההשתייכות מעסיק אותי מאוד ולפעמים קשה לי עם השאלה לאן אני שייכת. ישראלית-יהודייה-אירופאית. עם זה אני יכולה לחיות.

קשה לך עם הזהות הישראלית שלך?

לא. קשה לי עם הממשלה שיושבת ומחליטה מה קורה, ועם מה שהם עושים מהישראליוּת. גם אם הרעיון שתהיה מדינה ליהודים הוא טוב בעיניי, חייבים למצוא פתרון ולהקים מדינה עצמאית לפלסטינים.

אם כך, ישראל שאת מזדהה איתה בעצם אף פעם לא היתה קיימת; היא קיימת רק בלב ובראש שלך.

נכון. לצערי היא כנראה אוטופיה.

עכשיו כשיש פה הרבה ישראלים, איך את מרגישה עם זה?

אני מבינה אותם. אני שמחה שיש לי מטופלים ישראלים ואני גם מעשירה איתם את העברית שלי. אבל אני גם דואגת. כי אם כל האנשים הטובים יעזבו את הארץ, לא תהיה לנו ישראל בעוד חמישים שנה.

בקצרה

איפה את גרה?

בשרלוטנבורג.

אם היתה לך מכונת זמן והיית יכולה לנסוע לשבוע כמתבוננת, היית נוסעת לעתיד או לעבר?

50 שנה קדימה.

עם מי היית יושבת לשיחה איכותית?

אובמה.

התבקשת לשיר בראיון עבודה. מה תשירי?

Give Peace a Chance.

Sie או Du?

ה-Sie מאוד עוזר לי בטיפולים. בעברית זה ישר "ענת" ו"את", אין את הדיסטנס המקצועי. מחוץ לטיפול, אני הולכת לפי ההרגשה, אין לי בעיה להשתמש ב-Du.

איזה נוף היית רוצה מהמרפסת?

ים. אוקיינוס, רחוק ורחב.

ארוחה אחת כל החיים, מה תאכלי?

אורז עם ירקות.

איזה כוח-על היית רוצה שיהיה לך?

יש לי פחד גבהים, אבל הייתי רוצה לעוף.

איזה חלק ביממה את הכי אוהבת?

ארבע-חמש בבוקר. אבל רק אם אני לא חייבת לקום.

איזה תבלין את?

ג'ינג'ר.

מה עושה לך לחלוחית בעיניים?

להיפגש אחרי זמן מה…

בתור איזו דמות משמעותית היית רוצה להיוולד?

ז'אן דארק.

אם לא היית בן אנוש, מה היית רוצה להיות?

ציפור קטנה, שחיה ועפה לה.

מה מילת השאלה האהובה עלייך?

איך.

עמוק בפנים את בעצם…?

מלאת חיים.

ממה אכפת לך?

שכל אחד יהיה במודעות למה שהוא עוסק בו.

מילה אהובה בעברית?

שלווה. אין אותה בגרמנית.

מסר לאומה?

אל תוותרי (קעקוע שיש לבת שלי על היד).

KH-anath-0895

תגובות