מרגיש אשם שטוב לי

אבי אלברס-בן חמו, 39, במקור מבת גלים בחיפה, מוזיקאי ומדריך סיורי ג'ז

מה הביא אותך לברלין?

באתי בגלל סופי, בגלל האהבה. ממנה השם אלברס. היא רצתה להוסיף את בן-חמו, אבל אמרתי שהשם שלה חייב להיות ראשון. נפגשנו בחיפה, בבר בעיר התחתית. היא עיתונאית במגזין הגרמני ״שטרן״ ובאתי לכאן בעקבותיה.

כמה זמן אתה חי כאן?

קצת יותר משנה. אני כבר יודע איך החורף נראה. אבל טוב לי פה. לא נעים לי להגיד, אבל טוב לי.

למה לא נעים?

בתור יהודי לא נעים לי שטוב לי. כמו בשיר של ארקדי דוכין, אני מרגיש אשם שטוב לי.

באיזה איזור אתה חי?

בשנברג, אני ממש אוהב את השכונה הזו. לא הייתי עובר לשום שכונה אחרת. כחיפאי, שנברג היא בשבילי ההמשך הכי טבעי. אפילו שאני מוזיקאי, נגן ג'ז, אני לא בקטע של להיזרק בשכונה של זרוקים.

יש סצנת ג'ז ישראלית בברלין?

ישראלים וג'ז זה סוג של מאפיה חיובית כרגע, מאוד מצליחים. אם אתה אומר לבעל מועדון שאתה נגן ג'ז ישראלי, ישר מתעוררת איזו סקרנות. יש פרויקט מדהים בברלין של שתי נשים, קלאודיה פרנצל ואלינה טיליפמן. קוראים לו JazzIsReal, משחק מילים על Israel. הן מביאות הרבה אמנים מהארץ.

אפשר לומר שהישראלים הפכו לשם-דבר בתחום?

האמת היא שנגני ג'ז הם לא אנשים מוחצנים, אז אתה לא שומע עליהם אם אתה לא בסצנה. אבל כן, הרבה מהם באים לברלין.

מה מושך אותם לכאן?

יש כאן נוחות. בעיניי, ברלין היא ניו־ יורק ב׳. אין כאן את המרוץ המטורף של ההישרדות. כיוצר, שמנגן ושר, זה מאוד הקל עלי. כבר נדוש להזכיר את המחיה הזולה כאן, מה גם שזה משתנה עכשיו, אבל מה שחשוב יותר זה החופש מלהתמודד עם ביקורת בכל דקה. כאן אתה יכול לעשות מה שאתה רוצה, גם בלי להיות הכי טוב. האפשרות הזו, לישראלים, היא כמו אוויר לנשימה.

כלומר פחות תחרותיות?

כן, בדיוק. הרבה פחות תחרותיות, יש כאן מקום לכולם. בארץ הסביבה מאוד הישגית. ברלין היא ענקית. אתה לא צריך להוכיח את עצמך כל הזמן, יכול להישאר גם בתוך הכוך שלך. זו עיר שמכילה.

איך אתה פעיל בסצנה הזו?

עוד כשהייתי בארץ חיפשתי מידע על הסצנה המוזיקלית בברלין ולא ממש מצאתי, אז פתחתי בפייסבוק את הקבוצה של המוזיקאים הישראלים בברלין, באופן קצת אגואיסטי, כדי שיהיה לי איפה לשאול שאלות. מסתבר שזה ענה על צורך של הרבה אחרים, אני מקבל כל מיני בקשות לעזרה.

איזו עזרה מבקשים ממך?

אנשים מעלים שאלות, גם בקבוצה וגם באופן פרטי. מבקשים שאסדר להם הופעות, קשרים עם מועדונים. אלה דברים שלוקחים זמן, עד שאתה מבסס את המעמד שלך. קח אותי כדוגמא: למרות שאני כבר שנה בעיר, רק עכשיו אני מרגיש שאני מתחיל לקצור את הפירות ולהתפרנס מהתחום שלי.

אלו פירות אתה קוצר עכשיו?

התחלתי עם ג'אם סשנים בקאטר הולציג, שם מרגישים את הסצנה הישראלית. נראה לי שארבעים אחוז מהקהל היו ישראלים, וזה לא מקום כל כך נגיש. כמה מהם גם עלו לנגן איתי על הבמה. דרך אגב, לא רק שמצאתי בזה פרנסה לעצמי, אלא שיכולתי גם לשלם לנגנים. קודם לכן עבדתי כאן בתור מלצר. הנה לך דוגמה לפתיחות של ברלין – בינינו, אתה היית הולך לעבוד בתור מלצר בארץ, כשאתה כמעט בן 40? לא, היית מתבייש לעשות את זה. פה, לעומת זאת, הרגשתי שאף אחד לא שופט אותי.

כאן זה מקצוע רגיל, עם משכורת, כזה שאפשר להמשיך בו אפילו עד הפנסיה.

כן, ויש בזה גם יתרונות. את רוב הקשרים המקצועיים, בתחילת הדרך, השגתי בתור מלצר. את האנשים הכי מעניינים שפגשתי עד עכשיו, פגשתי כשהייתי מלצר.

בניסיונות לבסס את עצמך מקצועית, יש משמעות להיותך ישראלי?

הרגשתי שזה פותח דלתות, אבל בעיקר כי אנחנו פשוט ממש טובים. מצד שני, יש את הרגע הזה בשיחה שהגרמני שואל אותך מאיפה אתה, ואחרי שאתה אומר ״מישראל״, אתה רואה שהבטן שלו ננעלת. זה ישר עושה משהו. בכל זאת, אני ממש משתדל לא לשחק על האשמה הגרמנית, אפילו לרגע. בעיניי זה מאוד מסוכן. גם כתבתי על זה פעם מאמר שפורסם ב״שטרן״, המגזין שאשתי עובדת בו. קראו למאמר ״הזכות לשכוח״.

תן לנו תקציר.

אני מדבר שם על המשא הכבד שיש לנו על הכתפיים, שכולו מושתת על זיכרון. כשבן-גוריון הקים את המדינה, הוא רצה למצוא איזו זהות לעם שלו. ואז הוא אמר: שכול, מוות, מזה יש לי הרבה – בואו נלך על זה. ולכן כל הילדות שלנו מעוצבת סביב שכול וזיכרון.

מה זה אומר לדעתך עלינו, הישראלים שבוחרים להיות בברלין?

אני חושב שהישראלים שמגיעים לברלין ממש מנסים לברוח מזה, לנער את המשא הזה. עד כמה שזה נשמע הזוי – הרי חלקם הם דור שני ושלישי לשואה – אבל בכל זאת, אני חושב שהם לא רוצים את זה יותר על הגב, הם מחפשים דיאלוג חדש, שלא מושתת על העבר.

"בארץ היית מתבייש לעבוד בתור מלצר כשאתה כמעט בן 40", אלברס-בן חמו. צילום: יואב ספיר

"בארץ היית מתבייש לעבוד בתור מלצר כשאתה כמעט בן 40", אלברס-בן חמו. צילום: יואב ספיר

באופן אישי, אתה מרגיש שאתה רוצה למצוא כאן את עתידך?

אני מרגיש שיש לי מה לתרום בתחום שלי. לעזור לעיר הזו לממש את הפוטנציאל שלה. לקחת את הג'ז, שאני מרגיש שהוא תקוע, ולהביא אותו למקום חדש. לנער את הסצנה.

איך אתה חושב לעשות את זה? 

הקמתי אתר לאוהבי ג'ז, Jazzy Berlin. עד שהקמתי אותו, לא היה בברלין מרכז אחד לקהילת הג'ז – נגנים, מועדונים, קהל. היום כל פסטיבל חשוב, כל מועדון שרוצה לפרסם משהו, מגיע אלי. גם מועדונים שלא נקראים ״מועדוני ג'ז״, אבל במהות שלהם הם למעשה כאלה. הקהילה הזו גדלה מהר מאוד, עם היצע גדול לתיירים ולמקצוענים, מהמועדונים המפורסמים ועד למחתרתיים, שלהם בעיקר אני מנסה לעזור להוציא את הג'ז מהגטו שלו.

ההשקעה הזו מחזירה את עצמה?

עד היום אני עושה את כל העבודה הזו בחינם, אבל זה איפשר לי לבצע את הג'אם סשנים שלי, ועכשיו התחלתי לבצע גם סיורי ג'ז מודרכים. אני רוצה לחשוף בפני מקומיים ותיירים את המקומות הפחות מוכרים.

אז עם המקצוע הזה, אתה רואה את עצמך נשאר בברלין?

כן. (שותק לרגע) זה ממש מפחיד אותי, אבל כן. אתה מכיר את האנשים שאומרים ״הגעתי לפה רק לשנה״?

זה מה שאמרתי לעצמי לפני שש שנים.

אז אתה מכיר את הבעיה. מצד אחד, אני חושב אולי להמשיך עם סופי הלאה, לאמריקה או לארץ. מצד שני, ממש טוב לי פה, אפילו בחורף.

למה אתה הכי מתגעגע בארץ?

למשפחה שלי. מעבר לזה, האמת היא שאני לא ממש מתגעגע. ודווקא הייתי חולה על הארץ. אני לא ממש מבין מה קורה לי. אבל הייתי מביא לפה את השכונה שלי, את בת גלים. אין משהו כזה כמו בת גלים, בכל העולם.

ואם תחזור לארץ, מה תרצה לקחת איתך מברלין?

את הנימוס, את חוסר התחרותיות, את הכבוד של המילה – אצל הגרמנים מילה זו מילה, למרות שבברלין זה הולך ומתקלקל.

מסר לאומה העברית בברלין?

הלוואי שהשפה המשותפת שלנו תהיה המוזיקה, בשבילי זה הכוח הכי חזק שיש.

תגובות