בכלל לא רציתי לעבור

ליאת טל, 39, במקור מנתניה, נדל"ניסטית

מה הביא אותך לברלין?

איש העסקים עדי קייזמן. הייתי היועצת המשפטית שלו בארץ, ויום אחד לפני כשבע שנים הוא ביקש ממני לבוא לברלין כדי לעזור להקים כאן מערכת חדשה, פלטפורמה לרכישת נדל"ן. מה שלא הבנתי בזמנו, זה שהוא לא תכנן להחזיר אותי. ובאמת לא חזרתי מאז. לפני כשנה וחצי עדי הציע לי להקים זרוע נוספת ולעמוד בראש חברת הניהול שלה, כך שכיום אני עומדת בראש אותה חברה וגם ממשיכה את העסק הפרטי שלי שבאמצעותו אני מארגנת הלוואות לרוכשי נדל"ן.

מה גרם לך להישאר?

יש פה איכות חיים מטורפת. בעבר חייתי בפריז, וכשחזרתי לישראל ממש בכיתי מצער. אבל לפני שנתיים הציעו לי לעשות רילוקיישן לפריז, והייתי בדילמה קשה. מה שעמד לנגד עיניי זה איכות החיים שצפויה לי שם לעומת איכות החיים שברלין מציעה, והגעתי למסקנה שזה בכלל לא בר-השוואה. ברלין מנצחת. מעבר לכל הפרמטרים האובייקטיביים של רמת מחירים והיצע תרבותי, אני אוהבת גם את איך שברלין נראית. אוהבת אפילו את מזג האוויר. וגם את המרחב האישי שנותנים לך פה. אני יודעת שזה גם הצד היותר קר של האוכלוסייה המקומית, אבל מצד שני לא נכנסים לך לווריד. נותנים לך מרחב – לא רק נפשי, אלא גם פיזי.

אז איך את והגרמנים?

יש לי חברים גרמנים שאני חולה עליהם. אבל זה משהו אחר, זה חברים – אנשים רגילים לא נכנסים לך לחיים. אני אוהבת את זה, פשוט אוהבת את זה, שלא כל אחד יכול לשאול כל מה שהוא רוצה על החיים שלי. כשאני יושבת עם לקוח ישראלי שמגיע לפה, הוא לא מכיר אותי בכלל, ואחרי שדיברנו על עסקים הוא שואל אותי: "תגידי גברת, מתי את חושבת לעשות ילדים? הזמן לא עובד לטובתך!"

מתי באמת?

(צוחקת) בעזרת השם, זה יבוא.

בואי נחזור רגע לנושא הגרמני. בשביל אנשים כמוני, השאלה "איפה בברלין"  נשאלת רק אחרי השאלה "איפה בגרמניה", כלומר יש איזה חיבור מהותי למקום דווקא בגלל הגרמניּות שלו. זה קיים אצלך?

חד-משמעית לא. אל תשכח שאף פעם לא בחרתי לבוא לפה. הגעתי בגלל העבודה. לא הבנתי בכלל שאני בתהליך מעבר לברלין. מרוב שלא הבנתי, עוד החזקתי דירה שכורה בתל אביב. בתקופה ההיא, לא נתתי לשום דבר לקרות פה. לא נפתחתי. אבל אחרי שנה נפתחתי. פתאום התאהבתי בה.

איפה בברלין את גרה?

במיטה. מיטה מאז ולתמיד. בהתחלה מעל האנדרטה לשואה. היום אני גרה ביוהאניס־שטראסה, ליד אורניינבורגר וטוכולסקי.

גם אני גרתי איזו תקופה במיטה, ליד הקשר מרקט. זה האיזור הכי ממוסמס בעיר, עם הכי פחות אופי. נורא בינלאומי. אתה לא באמת מרגיש בגרמניה.

אני באמת לא גרמנייה. אני אומר לך דוגרי: אני נורא שטחית בקטע הזה – אני אוהבת את העיר, את המראה שלה, את מקומות הבילוי והמסעדות.

מהבחירות שעשית בחיים – איפה לעבוד, איפה לגור – את עושה רושם של חלק מאליטה על-לאומית, סוג של חוג סילון של המאה העשרים ואחת.

לא נראה לי… אני לא מרגישה חלק מאליטה. יש לי הרבה פחדים. למשל, שאצטרך לחזור לארץ בשלב כלשהו ולהתחיל מאפס. להיות שוב עורכת- דין שמתעסקת בכתבי בית-דין ודברים כאלה. העבודה שיש לי עכשיו זה לא אליטה, זה יותר מזל. כי כמה משרות כאלה כבר יש.

התכוונתי למשהו שונה, לא לאליטה כלכלית, אלא מבחינת הזהות. נראה לי שאני למשל לא הייתי יכול לחיות במקום אחר מאשר ישראל או גרמניה, אלה גבולות הזהות שלי. התחושה היא שמבחינת הזהות שלך, את מאוד גמישה. 

אני לא מרגיש אצלך משהו מחייב, ואני לא אומר את זה בביקורת. אתה צודק, אני באמת גמישה, אבל לא בתזוזות קשות. לניו יורק למשל לא הייתי עוברת. היא מצטיירת בעיניי כמאוד אגרסיבית בהוויה שלה, מאוד תחרותית, עמוסה וגדולה, שזה הפוך מכל מה שאני אוהבת בברלין. מה עוד שהיא רחוקה מאוד מהארץ. מה שקרה לי עם ברלין זה באמת מפתיע, כי לפני שבאתי לפה היה לי טוב בארץ, בכלל לא רציתי לעבור.

אבל נראה שעקרונית, זה היה יכול לקרות לך גם במקום אחר.

נכון, אבל לא הייתי נשארת כאן אם לא הייתי אוהבת אותה באמת. הרי פתחתי כאן עסק! להקים עסק, זו כבר הבעת אמון במקום שבו אני נמצאת. אם אני פותחת עסק, אני נשארת.

את מתארת את הביוגרפיה שלך כסוג של פורטפוליו, כתיק השקעות.

כן, בשורה התחתונה, אני קצת וורקוהולית. אם היו לי כאן דברים אחרים, מן הסתם הייתי מדברת אחרת. אם היו לי משפחה וילדים, אולי לא הייתי מדברת הרבה על עבודה, אך אני מאמינה שגם זה ישתנה. כל דבר בעתו. אבל אם אנחנו כבר מדברים על זהות, אז דע לך שאני סופר ישראלית.

איך זה נחווה כאן?

אני מדברת על ישראל. תמיד. גם עם קולגות שלא מכירים אותי, וגם עם החברים הגרמנים שלומדים דרכי על ישראל. בעיניי, העובדה שאנחנו פה כישראלים, אומרת שיש לנו גם תפקיד מסוים שאנחנו צריכים למלא פה. ואני ממלאת אותו. אני אוהבת לעשות את זה. אני אוהבת להיות ישראלית בברלין.

אז יכול להיות שההיסטוריה כן משחקת בשבילך איזשהו תפקיד, גם אם היא נכנסת רק בדלת האחורית.

במובן הזה כן, אבל לא כסיבה לבוא לפה. מבחינות אחרות. הרי אתה מסתובב בברלין וההיסטוריה נמצאת לך כל הזמן מול הפרצוף. ואם לא מול הפרצוף שלך, אז על הרצפה.

בואי נחזור למגורים שלך ליד האנדרטה. איך זה היה?

זה היה תענוג! זה היה קרוב לבונקר של היטלר. כל פעם שהייתי מורידה את הזבל, הייתי אומרת לעצמי: "לא הצליח להם!" אתה אומר לעצמך: "אני ישראלי, אני נוהג בעיר הזו כבשלי, אנחנו קונים נדל"ן, מרוויחים כסף, ניצחנו!"

האנדרטה בידינו. אפשר לבקש איזו הערכה על מידת המעורבות של ישראלים בעסקאות נדל"ן כאן?

אולי רבע מכלל העסקאות, אולי אפילו יותר.

"אם השוק יעלה כל כך מהר שאף אחד כבר לא יוכל לקנות פה, אז לא יהיה בשביל מה להישאר", ליאת טל צילום: יואב ספיר

"אם השוק יעלה כל כך מהר שאף אחד כבר לא יוכל לקנות פה, אז לא יהיה בשביל מה להישאר"  צילום: יואב ספיר

את רואה את עצמך נשארת כאן לתמיד?

כל עוד יש לי פה מה לעשות מבחינה מקצועית, כן. אבל אני לא רואה את עצמי מזדקנת פה. להזדקן זה בישראל, על הים, בנתניה. לחזור לשורשים. אני לא יכולה להגיד לך מה יקרה לי בעוד חמש שנים, אבל אני כן יכולה לומר שזה קשור מאוד לעבודה. אם, למשל, השוק יעלה כל כך מהר שאף אחד כבר לא יוכל לקנות פה, אז לא יהיה בשביל מה להישאר כאן.

אז בעצם את ברוקרית. הגעת לפה כברוקרית, את חיה פה כברוקרית, גם תעזבי כברוקרית-לשעבר.

כן, אני ברוקרית. אני באמת אוהבת את העיר והסביבה, אבל אני לא טיפוס שיכול להישאר פה סתם כך, רק בגלל העיר, בלי האתגרים המקצועיים. זו גם שאלה כספית. אני רוצה רמת חיים מסוימת. אם היתה לי משפחה, הייתי אולי מדברת אחרת.

בואי נדבר על זה רגע. למה זה לא קרה?

לא יודעת. היה לי חבר גרמני. דיברנו באנגלית. זה נגמר מסיבות רגילות של מערכת יחסים, בלי קשר להבדלי תרבות או משהו כזה. הוא היה מאוד פתוח, מאוד בינלאומי. אני רואה את עצמי רק עם גרמני מהסוג הזה.

מסר לאומה העברית בברלין?

תהנו מהעיר, אבל גם תהיו שגרירים טובים של ארצנו.

תגובות