בתפקיד הראשי: ברלין

הפסקול הג'אזי והנוף האורבני בשחור לבן של הסרט Oh Boy מזכירים קצת את מנהטן של וודי אלן, אבל זו ברלין ולא מנהטן – על כל המשתמע מכך

Ich habe nachgedacht (הייתי עסוק בלחשוב) – זו תשובתו של ניקו פישר לשאלתו הזועמת של אביו, מה עשה בשנתיים שחלפו מאז נשר מלימודי המשפטים. אל ניקו, גיבור הסרט Oh Boy, אנו מתוודעים לראשונה בבוקרו של יום מפרך. עם כוס הקפה המיוחלת יצליח להתיישב רק בהנץ החמה של יום המחרת. בין לבין יתגלגל בין אפיזודות של ביש מזל ומפגשים ביזאריים, לאורכו ולרוחבו של המטרופולין הברלינאי.

סרטו היפה של יאן אולה גרסטר (Jan Ole Gerster) גרף בטקס הלולה (האוסקר הגרמני) האחרון את כל הפרסים החשובים, בהם לסרט הטוב ביותר, לבמאי, לשחקן ראשי, לשחקן משנה, לתסריט ולפסקול. הסרט יצא לאקרנים כבר בסתיו, הוחזר לבתי הקולנוע לכבוד זכייתו הגדולה, וכעת זמין כבר גם ב-DVD.

ניקו הוא בטלן ברלינאי מקצועי, slacker. בעיר הזו אין לו סיבה לתכנן את היום, שכן היא כבר תזמן לו די והותר עיסוקים. ואכן, ברלין היא הגיבורה השנייה של הסרט, ומראותיה, צליליה ואנשיה משתלבים בחייו של ניקו עד שנדמה שלא ניתן יותר להבחין ביניהם. כבר מראשית שנות העשרים מככבת העיר כתפאורה לעלילות שוכניה ואף בתפקיד עצמה, ותחת הערך List of films set in Berlin בויקיפדיה מופיעה רשימה ארוכה ומרשימה. להיסטוריה הקולנועית של העיר ראוי להקדיש מאמר בפני עצמו. הפעם נזכיר רק שכל סרט חדש שבו היא מככבת, מתכתב עם מסורת מפוארת של סרטים, שכל אחד בדרכו ובתקופתו סיפר את סיפורה והראה את מראותיה. גם סרט השוטטות האורבני של גרסטר מתייחס לסרטי עבר, בהם "מלאכים בשמי ברלין" של וים ונדרס, והצילום האלגנטי בשחור לבן מעניק לעיר הוד על-זמני.

הסרט, הנע בין הטרגי לקומי, אינו באמת עצוב. ניקו מוצא עצמו בוקר בהיר אחד ללא פרוטה, ומגלה שאביו ביטל לו את הקצבה החודשית וזרק אותו למים הקרים. אבל ניקו לא מצליח למצוא אפילו רגע לרחם על עצמו. שלל טיפוסים בודדים ונואשים נדבקים אליו ומחפשים אצלו אוזן קשבת למצוקותיהם, החל מהשכן החדש המבכה את גורלו וכלה בחברה מבית הספר שמתמודדת עם שדים מהעבר. למרות העיצוב הכמו קריקטורי של חלק מהדמויות, אין בסרט לעג, והטיפול בהן, שנעשה ברובו מנקודת מבטו של ניקו, אינו שיפוטי. ניקו עצמו אינו אומר הרבה, ונדמה שהוא רק מבקש שיניחו לו לנפשו, אולי כדי שיוכל להמשיך "לחשוב". רק בערב, מותש על הבר, מתרחש המפגש שינער אותו ויוציא אותו מקיפאונו.

שלל טיפוסים בודדים ונואשים נדבקים לניקו, בטלן ברלינאי מקצועי

שלל טיפוסים בודדים ונואשים נדבקים לניקו, בטלן ברלינאי מקצועי

האפיזודות השונות המרכיבות את הסרט, חלקן משמעותיות יותר וחלקן פחות, נשזרות זו בזו במהלך זורם ואחיד. הפסקול הג'אזי והנוף האורבני בשחור לבן מזכירים קצת את מנהטן של וודי אלן, אבל זו ברלין ולא מנהטן – על כל המשתמע מכך. בברלין של גרסטר הסצינה האמנותית שלובה בשגרת היומיום, וכך אנו מוצאים את ניקו מגיע עם חבר לסט שבו מצולם סרט שעלילתו מתרחשת בעבר הנאצי. באפיזודה מורכבת וגאונית, משחרר הסרט אמירה רבת משמעות על העיסוק האובססיבי של הוליווד בנאצים, ועל המלכוד הבלתי פתיר שטומן העיסוק הזה עבור הגרמנים. האמירה מקבלת נפח ומשנה תוקף עם הצבתה של אפיזודה נגדית לקראת סופו של הסרט. הנוכחות החמקמקה של המלחמה מגיחה לפתע, ומביאה עימה משב של ריאליזם מלנכולי. למרות שכבר מראש צולם ככזה, נדמה כאילו נסוג שוב הכל לצבעי שחור לבן הייצוגיים של הימים "ההם", ובמקום קתרזיס מציג הסרט ניואנסים של נפילה מיוסרת חזרה לקרקע המציאות.

לצד רבדים של התייחסות מהורהרת למצבים קיומיים במרחב האורבני, נבחן גם ההווה בעין ביקורתית. הג'נטריפיקציה מגולמת לרגע על ידי מלצרית אדיבה מדי, המציעה בניגון שוואבי (בפרנצלאואר ברג, כמובן) קפה במחיר מופקע. הגודש ושפע האפשרויות שהעיר פותחת בפני הצעירים הופכים לבליל פוסט מודרניסטי מסחרר. הבחירה באפשרות כלשהי כרוכה במחויבות, ולכך לא מוצא ניקו כל סיבה הגיונית.

תום שילינג, המגלם את ניקו, כאילו נברא לתפקיד הזה. ברקורד המשחק שלו כבר כמה וכמה תפקידים של צעירים אבודים או אאוטסיידרים. לבמאי גרסטר זהו סרט ביכורים ויחסית להיותו דל תקציב, קאסט השחקנים שלו מרשים ביותר.

על מנת להימנע מספוילרים מיותרים, אסיים בהמלצה חמה. קשה לחשוב על עוד סרט שמייצג צייטגייסט ודופק של עיר באופן כה רב קסם.

שלושה חדרים/מטבח/אמבטיה

סרט נוסף מיבול השנה האחרונה העוסק בהווי צעירים במטרופולין הברלינאי (וזמין גם הוא ב-DVD) הוא Drei Zimmer/Küche/Bad של דיטריך ברוגמן (Dietrich Brüggeman). הסרט עוקב אחר חבורת צעירות וצעירים שמנסים למצוא את מקומם ו"להסתדר". הדמויות – סטודנטים או צעירים בראשית דרכם המקצועית – מתלבטות, אוהבות, נפרדות, מצליחות ונכשלות לסירוגין, ובעיקר עוברות דירות. למרות שהוא בנאלי ברובו ואינו נושא בשורה אמנותית, הסרט מהנה ומשקף באופן אמין למדי את המציאות של הדור הצעיר, בני המעמד הבינוני ומעלה בגרמניה, שרבים מהם מהגרים לברלין לצורך לימודים וחיפוש עצמי. הטיפול ההומוריסטי של הסרט בעומס הרגשי שמתנקז כאן לתקופת החגים (חג המולד, כמובן) שווה צפייה מבחינה אנתרופולוגית.

תגובות