המולדת האחרת

הפרק החדש בסדרת הקאלט הגרמנית "Heimat" בוחן היבט כאוב במיוחד של המולדת: ההגירה ממנה. באמצעות סיפורים על גרמנים העוזבים את ביתם במאה ה-19 מבקש הבמאי אדגר רייץ להביא לשינוי הפרספקטיבה של גרמניה על ההגירה העכשווית

אם יש משהו שניתן להכתיר כ"אירוע השנה" בקולנוע הגרמני, הרי זו הופעתו המיוחלת של הפרק הרביעי בסדרת הטלוויזיה המושקעת "Heimat" (מולדת) של אדגר רייץ, שהפרק הראשון שלה הוצג בפסטיבל ונציה כבר ב-1984. הפרק הנוכחי, Die andere Heimat — Chronik einer Sehnsucht (המולדת האחרת — כרוניקה של געגוע), יצא הפעם כסרט קולנוע בן ארבע שעות בשחור לבן.

שלושת חלקי הסדרה ששודרו בעשורים הקודמים גוללו את קורות משפחה אחת, משפחת סימון מהכפר הדמיוני שאבאך שבמחוז הונסרוק, ריינלאנד פפאלז: Heimat – Eine Deutsche Chronik (מולדת – כרוניקה גרמנית) עוקב אחר חייה של בת המשפחה מריה מתום מלחמת העולם הראשונה ועד לראשית שנות השמונים; Heimat – Chronik einer Jugend (מולדת — כרוניקה של נעורים), שבו עובר הרמן, בנה הצעיר של מריה למינכן ובונה שם את חייו כמוזיקאי על רקע שנות השישים הסוערות; ו-Heimat — Chronik einer Zeitenwende (מולדת — כרוניקה של תמורות הזמן), המלווה את חזרתו של הרמן לכפר ב-1989, עם נפילת החומה ואיחוד גרמניה. בנוסף שוחרר לאקרנים ב-2006 פרק ביניים (פרגמנטים) על נשות המשפחה.

במכלול היצירה המונומנטלית הזו מנסה רייץ לעמוד על רבדיו השונים של המושג מולדת: כיצד רואים אותה בנותיה ובניה? עד כמה היא טבועה בנפשותיהם, ומה מהות הקשר המורכב שלהם אליה. הסדרה, שזה מכבר הפכה לקאלט, שודרה ברחבי העולם, גרפה שבחים ופרסים וצברה קהל מעריצים נכבד. רייץ בן ה-81, במאי "אוטור" (גישה הגורסת כי יצירה קולנועית צריכה לגלם בעיקר את חזונו היצירתי של הבימאי יותר מהיותה עבודה יצירתית משותפת של המעורבים בתהליך), כתב וביים את הסדרה וקנה את מקומו בפנתיאון הבימאים החשובים של הקולנוע הגרמני החדש.

צילומים: Christian Lüdeke

צילומים: Christian Lüdeke

הפרק החדש, שיצא הפעם לבתי הקולנוע ולא לטלוויזיה, חוזר לשנות הארבעים של המאה ה-19, השנים שהובילו למהפכות אביב העמים, ובו בוחן רייץ היבט כאוב במיוחד של המולדת: ההגירה ממנה. כאן מתגלה המולדת כאכזרית, קשה ומייסרת, ונפשותיהם של בניה יוצאות אל המרחקים, אל חיים טובים וקלים יותר.

במהלך המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20, היגרו מליוני גרמנים החוצה, בעיקר אל המערב החדש. הגירה המונית זו היתה חלק בלתי נפרד מהאקסודוס הכללי מרחבי אירופה. מצוקות קיומיות שנגרמו ממלחמות בלתי פוסקות, עושק האדונים בתקופה של שלהי הפיאודליזם ושנים של פגעי מזג אוויר, בצורות ורעב, הביאו אוכלוסיות שלמות לנטוש את היבשת הישנה ולנסות את גורלם בניכר. בד בבד, מתחילות השפעות הנאורות לחלחל גם אל המעמדות הכפריים. חובת לימוד הקריאה שהחילו הפרוסים ב-1815 איפשרה נדידה של ידע, רעיונות וטכנולוגיה, וטקסטים של מגלי ארצות, הרפתקנים, מדענים ואנתרופולוגים החלו לפתוח צוהר לעולם הגדול.

בסיפור ההיסטורי שמהווה רקע לסרט, מביאים שליחיו של קיסר ברזיל הצעה מפתה לצעירים בגרמניה: כל המעוניין להגר יקבל "סל קליטה" נדיב, כולל הוצאות נסיעה, בית, חלקת אדמה פורייה וכמובן הבטחה לחיי עושר ורווחה. עד מחצית המאה ניצלו כרבע מיליון גרמנים את ההזדמנות ועזבו לברזיל (מיליונים נוספים היגרו בעשורים הבאים גם ליעדים נוספים). אל המושבות שהקימו בניכר הביאו את תרבותם, אורחות חייהם, סגנון הבנייה שלהם ודיאלקטים שונים מאזורי מוצאם. הדיאלקט המלודי של הונסרוק (Hunsrück), המדובר בסרט, כבר נעלם ברובו בגרמניה עצמה, אולם השתמר עד היום בקהילות מסוימות בברזיל. חבלי הקליטה באזורים הטרופיים היו אמנם קשים מנשוא, אולם במהלך הדורות התבסס שם המיעוט הגרמני והוא מהווה כיום חלק אינטגרלי מהחברה הברזילאית.

גם אל הכפר הדמיוני שאבאך מגיעות השמועות שישנם מקומות טובים יותר מחבל הונסרוק. גיבור הסרט שלנו הוא יאקוב סימון — צעיר חולמני, תולעת ספרים ואוטודידקט, המלמד את עצמו דיאלקטים אינדיאניים. כמו רבים מהאיכרים העניים באזורו, חולם גם יאקוב להגר לברזיל, אל חום השמש הטרופית והג'ונגלים הירוקים. אביו של יאקוב הוא נפח קשה יום, גאה ושמרן, המייצג את הדור הישן. את שיגעון הקריאה של בנו הוא אינו רואה בעין יפה. ספרים עפים תדירות ובעיטות נבעטות בשל מה שהוא תופש כבטלה הרסנית. בינתיים הופך יאקוב לגבר צעיר, מתאהב לראשונה ומתלבט על מקומו בקהילה הקטנה כשבליבו מקננים הכיסופים למרחקים (Fernweh).

חלקו הראשון (כשעתיים!) של הסרט הוא בעיקר אקספוזיציה איטית ומדוקדקת של החיים בכפר שאבאך. רייץ מחייה באופן משכנע כפר גרמני קטן מאמצע המאה ה-19: לצורך הצילומים נבנה כפר שלם מחומרים של פעם, נתפרו בגדים מבדים גסים, ושדות נחרשו בטכניקות חקלאיות מהתקופה.

תולעת ספרים ואוטודידקט, יאקוב סימון

תולעת ספרים ואוטודידקט, יאקוב סימון

מצלמתו של גרנוט רול, הצלם הקבוע של היימאט, חולפת בשוטים ארוכים על פני חצרות, מטבחים, שדות, על חפצים דוממים ועל פניהם ומלבושיהם של האנשים העמלים. לפעמים מאזכרת התמונה הנעה דימוי מציור ידוע ומפיחה בו חיים, ופה ושם מתקבלת התחושה שנלקחנו לסיור במוזיאון וירטואלי. את המימד הנוסף — חוסר-השקט הרוחש מתחת לפני השטח — מספקות שיירות קרוואנים הנעות על קו האופק או חוצות את המסך מכל כיוון בתדירות הולכת וגוברת. אלה הם המהגרים החדשים בדרכם למולדתם החדשה. ברקע משובץ קולו של יאקוב הקורא בהתרגשות ובהטעמה תיאורי נוף וטבע מארצות רחוקות. יש שימצאו את החלק הזה מייגע במקצת, אולם ההמתנה לחלק השני שווה את ההשקעה.

רוח תקופת הרומנטיקה וניצני המהפכה התעשייתית ארוגים מלאכת מחשבת בסרט. בנפחייה של משפחת סימון עורכים הגברים ניסויים ראשוניים במנוע קיטור, וקשה שלא להיסחף עימם בחדוות הגילוי והחידוש. צוות השחקנים, שברובו אינו מקצועי, מגלם באופן כובש דמויות תמימות ואפילו נאיביות, שכל כולן רגש טהור וחשוף. וורנר הרצוג, מגדולי בימאי הקולנוע הגרמני החדש, מופיע לרגע כאלכסנדר פון הומבולדט, הגיאוגרף והחוקר הנקרה בדרכו לשאבאך. את עולמן הספוג סימבוליקה ואמונות תפלות של הדמויות ממחיש רייץ בתחבולות שונות, והטבע שבתוכו הן נעות אף הוא חושני ומלא חיים. הבלחות של צבע על רקע השחור לבן משמשות להעמיק את הקסם והמשמעות. כך, למשל, בערב קיץ ענוג מוצא עצמו יאקוב שט במורד הנהר על רפסודה של סטודנטים מפעילי תנועת ההתנגדות הליברלית Vormärz, ודגל התנועה, שהפך בהמשך לדגל גרמניה, זוהר בחשכה באדום, שחור וזהב (אחד ממבקרי הקולנוע המקומיים העיד שמעולם לא התפעם מיופיו של הדגל הגרמני כמו כאן).

מעניין בהקשר הזה להשוות את הסרט ל"סרט לבן", סיפור הילדים הגרמני של מיכאל הנקה מ-2009, שמתרחש אמנם בראשית המאה העשרים, אולם משרטט גם הוא בשחור לבן דינמיקה בכפר גרמני קטן. בעוד הנקה חותר לפרק את הפסאדה של המהוגנות הגרמנית הפרוטסטנטית וחושף מאחוריה עולם אפל שבו שולטים רוע ואכזריות, רייץ מציג הוויה שהיא בעיקר תמימה. הגרמנים אצל הנקה סגורים וחשדנים ומתנהלים בנוקשות פרוסית ובריסון עצמי מאמלל. בשאבאך לעומתם, חיים גרמנים רגשנים ושמחים, הנוהגים זה בזה בנדיבות משוחררת. במיקרוקוסמוס הזה האנשים כולם טובים, והדבק הקהילתי האיתן שמחבר ביניהם מכפר על החיכוכים הפעוטים. אם אצל הנקה מבעבע הרוע ממעמקי הנפש האנושית, אל שאבאך מגיעים הסבל וההתנכלויות רק מבחוץ: פגעי הטבע, שליטים עריצים ופיתויי העולם הגדול.

כובדו של החלק השני הדרמטי נשען כולו על האקספוזיציה הוויזואלית והרגשית של החלק הראשון. שגרת הכפר הקשה אך הפסטורלית כורעת תחת רצף מכות ואסונות, וחיי הקהילה הקטנה הופכים לגהינום. חורפים קשים ומגפות הורגים את התינוקות ואת הייבולים ועולם של האדונים אינו מרפה. יאקוב, הסופג אף הוא סדרה של מכות אישיות, בעיקר מאחיו ששב הביתה משירותו הצבאי, גומר אומר לממש את חלומו ולהגר לברזיל. את ההשתלשלות הדרמטית של האירועים אחסוך כאן על מנת לא לפגוע בחוויה, אולם לא ניתן להבין את השבר שבהגירה המתרחש לנגד עינינו בחלק השני מבלי לצפות בראשון: עוצמת האובדן, מערבולת הרגשות הסותרים, הלבטים, ייסורי המצפון כלפי האהובים שנותרים מאחור והפחד מהלא נודע לצד ההתרגשות.

Edgar_Reitz

רייץ: עזיבת המולדת היא גם עזיבת עולם הילדות, המורשת וההיסטוריה, המועברות שלא במודע בתוככי המשפחות. עם אובדן כזה קשה להשלים גם היום, בעידן הגלובליזציה

בראיונות שונים (הזמינים ברשת) מספר רייץ על החזון והכוונות מאחורי הפרק הנוכחי ביצירתו. הוא מסביר כי בגרמניה של היום, שהפכה למדינה המושכת מהגרים, קשה להבין את המשמעות של הגירה. באמצעות סיפורים על גרמנים העוזבים את ביתם הוא מבקש לקרב את הנושא ולהביא לשינוי הפרספקטיבה על ההגירות הנוכחיות. את גרמניה של המאה ה-19 הוא משווה לאנטוליה של ימינו, שממנה הגיעו רוב בני המיעוט הטורקי החי כיום במדינה. עבור רייץ, היימאט הוא מושג שקשה לתרגם לשפות אחרות בשל היותו קשור לרומנטיקה הגרמנית (אם כי למולדת בעברית משמעות דומה מאוד), ומכיוון שמדובר בחלק מהנפש, אי אפשר להמחיש אותו אלא באמצעות סיפורים. "זהו מושג פואטי שיש בו מלנכוליה ואובדן, והוא שונה לחלוטין מהיישות הפוליטית הקרויה מולדת", אומר רייץ באחד הראיונות. "עזיבת המולדת היא גם עזיבת עולם הילדות, המורשת וההיסטוריה, המועברות שלא במודע בתוככי המשפחות. עם אובדן כזה קשה להשלים גם היום, בעידן הגלובליזציה". הוא רואה בהגירה דבר הכרחי לעיתים, צעד חשוב בהתפתחות האישית, אך סבור שבלי הזיכרונות המכוננים הללו תחסר לנו היציבות הנדרשת לעמוד בפני האתגרים שמזמנים לנו החיים.

את הבחירה הפעם בפורמט הקולנועי מנמק רייץ בהתדרדרות הטלוויזיה הגרמנית, שאינה מאפשרת יותר חופש יצירתי. נאמן לחזונו האמנותי, גם כאן הוא יצר קולנועי איטי, יסודי וארוך נשימה, שנדיר למצוא כמותו כיום. הצפייה בסרט אמנם מאתגרת, הן בשל אורכו והן בשל הפורמט הגדוש פרטים, אולם היא מזמנת חוויה קולנועית ממעלה ראשונה. בנוסף, מומלץ כמובן לצפות גם בשאר חלקי הסדרה, שמאפשרים התבוננות מעמיקה באורח החיים ובתרבות הגרמניים כפי שנתפשים בידי יוצר מקומי (ולא הוליוודי), כמו גם ברוח המקום והתקופה. לא כל חלקי הסדרה שווים באיכותם, ולצד השבחים, נמתחה על רייץ גם ביקורת על שהמעיט לעסוק בתקופה הנאצית, למרות שחלקים מהסיפור חופפים אותה.

הערה: הדיאלקט המדובר בסרט קשה להבנה גם לדוברי גרמנית ברמה טובה. מומלץ מאוד לצפות בו עם כתוביות בגרמנית או בתרגום.

תגובות