זה נגמר במסיבת טברנה עם שירה ביידיש

הסרטים "פיניקס" ו"לחיים!" מצביעים על כך שהקולנוע הגרמני עדיין לא הצליח לברר לעצמו כיצד לטפל בייצוג קורבנות הנאצים היהודים

העיסוק הקולנועי הגרמני בעידן הנאצי הוא מורכב מטבע הדברים. בניגוד להוליווד, כאן נזהרים משימוש בשפה אסתטית התורמת לגלוריפיקציה של הפאשיזם הנאצי או של שדה הקרב. הטון הכללי בסרטי המלחמה הגרמניים בדרך כלל עצוּר והם מתאפיינים בעיקר בקדרוּת מצמיתה.

עם זאת, שני סרטים חדשים מצביעים על כך שהקולנוע הגרמני עדיין לא הצליח לברר לעצמו אל נכון, כיצד לטפל בייצוג קורבנות הנאצים היהודים. “פיניקס” (Phoenix) של Christian Petzold ו”לחיים!” (!Auf das Leben) של Uwe Janson שונים לחלוטין זה מזה, הן סגנונית והן איכותית, אולם העלילה בשניהם סובבת סביב גיבורה ניצולת שואה יהודייה המתמודדת עם עברה. מאחר ששני הסרטים מתרחשים בברלין, הלכתי לצפות בהם עם ידיד גרמני בן המקום.

נלי ב"פיניקס"  צילום: Christian Schulz

נלי ב"פיניקס"
צילום: Christian Schulz

סרטו של Petzold מתרחש מיד לאחר תבוסת הנאצים – ב”Stunde Null”. הסרט עוקב אחרי שתי נשים יהודיות החוזרות לברלין ההרוסה ומנסות להתחיל את חייהן מחדש. נלי, ניצולת מחנה ריכוז, נאלצת לעבור שיקום בפניה בעקבות פציעה קשה. כשהתחבושות מוּסרות, לא ניתן לזהות בה יותר את נלי הקודמת. זהותה נמחקת, גם פיזית. עם החלמתה, היא מחליטה למרות הכל לאתר מתוך ההריסות את אהבת חייה, ג’וני. זאת, למרות שדי ברור לה שהוא זה שהסגיר אותה לגסטפו. היא מוצאת אותו עובד כמלצר בתיאטרון קברט מפוקפק בשם “פיניקס”, אולם הוא אינו מזהה בה את נלי שלו ומציע לה עסקה: כיוון שהיא מזכירה מאוד את אשתו המתה, הוא יסייע בידה להתחזות לה, כדי שתוכל לפדות את עזבונה. את השלל יחלקו ביניהם. חלקו הארי של הסרט עוסק בניסיונותיו של ג’וני “להלביש” את זהותה של נלי המתה על נלי החדשה.

הסרט מזכיר באווירה ובסגנון את “ברברה”, סרטו המצליח של Petzold מ-2012, שגם עליו עבד עם אמן הקולנוע התיעודי Haron Farocki, וגם בו מגלם צמד השחקנים Nina Hoss ו-Ronald Zehrfeld את שני הגיבורים הראשיים. ב”פיניקס”, עם זאת, נדמה שמסגרת העלילה משנית, ומשמשת רק כבסיס להביע רעיון מופשט או אלגוריה על זהות חיצונית ופנימית ועל תהליכי פירוקה והרכבתה, כמו גם על ממשוּת ופנטזיה. את הבסיס לתסריט עיבדו Petzold ו-Farocki מהספר “החזרה מן האפר” של Hubert Monteilhet, אשר כבר עוּבד בעבר לסרט על ידי John Lee Thompson. בסרט משנת 1965 תופסת אפיזודת ההיכרות המחודשת בין בני הזוג מקום שולי בלבד, ואילו Petzold מבודד את האפיזודה הזו ומותח אותה לסרט באורך מלא. לשם כך הוא משתמש בארסנל אמצעים דרמטיים וויזואליים, א-לה פילם נואר מודרני, אולם אלה כושלים בלכפר על תסריט לא משכנע, על דמויות חצי מפותחות ועל מלודרמטיות הקורסת תחת עודף רצינות. כשהמיזנסצנה אמורה לספק את שיא הדרמה, הצופה כבר מותש, משועמם, רואה את הנולד ומחכה להיגאל.

מעבר לבעייתיות בייצוג הנשים בסרט, מצאתי את הבחירה דווקא במסגרת הסיפורית הזו מרתיעה. ההתחמקות מטיפול רציני ביחס שבין הקורבן לתליין ובין גרמנים ליהודים ברגע היסטורי רגיש זה, לכאורה לשם התמקדות ברובד רעיוני, מעוררת לא אחרת מאשר אי-נוחות.

הידיד הגרמני ניקר כל הסרט. גם הוא מצא את התסריט מופרך בעליל: “Quatsch. אין מצב שהוא לא מצליח לזהות אותה. מה עם קול, ריח, שפת גוף?…”. טענה דומה חזרה על עצמה גם בביקורות על הסרט.

רות ב"לחיים!"

רות ב"לחיים!"

 

“לחיים!” של Janson מתרחש בתקופה אחרת לגמרי ומתמקד בהתמודדות של ניצולת שואה מבוגרת עם מוראות העבר בברלין של ימינו. בניגוד לסרטו הכבד של Petzold, “לחיים!” מנסה לאזן בין בידור לטיפול רציני במצוקות גיבוריו. בסרט נאלצת רות (Hannelore Elsner), יהודייה שהיתה זמרת קברט בעברה, להתפנות מדירתה בשל קשיים כספיים. יונאס (Max Riemelt) הוא צעיר תלוש החי מן היד לפה, שבמקרה נשכר לפנות את דירתה של רות. שורת אירועים ותקלות מביאה להתפתחות קשר לא שגרתי בין השניים. הסרט נשען על הנוסחה המוכרת, שבה דמויות שנידחו אל שולי החברה מוצאות שם נחמה זו בזו. עם זאת, בלגן תסריטי, כיווני עלילה שנותרים גולמיים ושילוב בנאלי של קטעים מוזיקליים, משאירים את הסרט קירח מכאן ומכאן. בייאושה, רות מנסה להתאבד, וברגע האחרון מציל יונאס את חייה. בעוד היא מאושפזת במוסד פסיכיאטרי סגור, הוא מתמקם בדירה שלה ולומד על חייה מסלילי סרטים ישנים שמצא בארגזיה. עברה של רות חוזר לנכוח בהווה, הן בפלשבקים מרדיפות הנאצים בילדותה והן מחייה כזמרת קברטים בברלין של שנות השבעים. אולם הסרט אינו מצליח להחליט אם הוא מטפל בגורל היהודי, בקשיי ההווה, או בחיפוש אחר קירבה ונחמה אנושיים בחברה מודרנית, קרה ומנוכרת.

הסרט נתמך חלקית על ידי רשת  ZDF, והוא אכן מזכיר מאוד את המוצרים האחרים של הרשת: סרטי טלוויזיה פשטניים המכוונים למכנה משותף רחב, תוך איזון נוסחתי בין מלודרמה, שימוש מביך בסמלים וסנטימנטליות רדודה. הסרט מסתיים במסיבה בסגנון טברנה, שבה מרפאה המוזיקה העממית (ביידיש!) את הפצעים הישנים וכל הקונפליקטים מותרים תוך התפייסות הדדית של כל הגיבורים…

הידיד הגרמני שוב נרדם ובילה את רוב הסרט בשנת ישרים. בכל זאת התלונן אחרי, שהסצינה בה מבריח יונאס את רות מהמוסד הסגור מופרכת והורסת את כל הסרט. גם את תלונתו זו מצאתי בביקורות על הסרט.

תגובות