חלום בלהות בלייפציג

הסרט Als wir träumten של אנדראס דרזן עוקב אחר חבורת בני נוער המנסה לשרוד בוואקום האלים של אחרי נפילת החומה, אבל נדמה שהוא יותר אלגוריה מאשר זיכרון מוחשי

חצי יובל חלף מאז נפילת החומה ואיחוד שתי הגרמניות, והעיסוק הציבורי והתרבותי בנושא לא שכך. להיפך, דומה שהזמן והמרחק מאפשרים לגעת ולטפל גם בהיבטים כאובים ולא נעימים של תהליך האיחוד, ולא רק באופוריה ששררה במהלכו. תחושת ה"אנחנו" פינתה את מקומה להכרה בהבדלים התרבותיים והחברתיים בין שתי האוכלוסיות, וזו באה לידי ביטוי גם בקולנוע ובטלוויזיה המקומיים.

אחד מיוצרי הקולנוע הבולטים והפוריים שמתמקדים בעיקר במרחב המזרח-גרמני לשעבר הוא אנדראס דרזן (Dresen), שסרטו החדש Als wir träumten ("כשחלמנו") הוקרן במסגרת התחרות הרשמית בברלינלה האחרון. דרזן, יליד גרה שבתורינגיה, עוד הספיק להתמחות ואף לביים קצת במסגרת רשות הסרטים המזרח גרמנית DEFA לפני התפרקותה. את נפילת החומה הוא חווה מהצד המזרחי שלה כצעיר בן 26.

הסרט Als wir träumten מתרחש בלייפציג בשנים הראשונות לאחר נפילת החומה, ומשלב פלאשבקים משנות בית הספר המוקדמות של גיבוריו. במבנה תסריטי מעגלי, המתחיל מהסוף וחוזר לבקש הסברים בעבר, עוקב הסרט אחר חבורת בני נוער המנסה לשרוד בוואקום האלים שהותירה אחריה קריסת המשטר המזרח­-גרמני. הסרט מבוסס על רומן בשם זהה של Clemens Meyer, ועוּבד לתסריט על ידי Wolfgang Kohlhaase
(Solo Sunny, 1979), מוותיקי ומחשובי הקולנוענים שפעלו במזרח-­גרמניה לשעבר. כברוב סרטיו הקודמים, ליהק דרזן גם כאן שחקנים לא מוכרים, הקרובים יותר לדמויות ריאליסטיות מאשר לכוכבי קולנוע — במקרה הזה צעירים מתבגרים, שפצעי הבגרות שלהם מוצגים לראווה בקלוז אפים לא שגרתיים.

מצפייה בחמישה מסרטיו של דרזן, נראה שזהו סרטו האקספרימנטלי והקונספטואלי ביותר עד כה. סגנון היצירה שלו מתאפיין בדרך כלל בריאליזם כמעט דוקומנטרי. הוא מצטיין בלכידה של סיטואציות יומיומיות וקטנות ומסוגל להביע באמצעותן מערכות שלמות של סנטימנטים ורגשות. החביב מבין סרטיו, Halbe Treppe (חצי מדרגה) מ-­2002, נכלל בתוכנית הקולנועית של מכון גתה לציון 50 שנה ליחסי ישראל­-גרמניה. שם הוא עוקב אחר עליות ומורדות בחברותם של שני זוגות ממעמד הפועלים (Arbeiterklasse) בפרנקפורט אודר, שאחד מהם מנהל אימביס (דוכן אוכל) קטן ששמו כשם הסרט. דרזן מטפל בדמויותיו בחמלה גדולה, אך אינו מנסה לייפות אותן או את חייהן, והימנעותו מדרמטיזציה מיותרת או מאמירות בומבסטיות מייצרת אמינוּת חריגה ומשכנעת. תפיסת העולם הסוציאליסטית שלו ניכרת היטב בהתמקדותו בחייהם של בני המעמדות הנמוכים, בשרטוט המרחבים שבהם הם נעים והחסמים שעימם הם מתמודדים.

צילום: Peter Hartwig

צילום: Peter Hartwig

ב-­Als wir träumten חורג דרזן מתחומי הריאליזם החמוּר שלו ומנסה לשקף מציאות מתעתעת, שבה הורמונים משתוללים של גיל ההתבגרות בשילוב עם קריסת כל המסגרות מוֹנעים כל נקודת אחיזה. ברוח התקופה, מנסה החבורה להקים מועדון טכנו אנדרגראונד ומוצאת עצמה מתעמתת עם כנופייה ניאו-­נאצית שחומדת אותו לעצמה. הסרט רווי באלימות חסרת פשר, ונדליזם, אלכוהול, מרדפים ומכות רצח, ובעיקר הוויה תלושה במרחב שאין ממנו מוצא — לא בהווה ולא בעתיד הנראה לעין. הרחובות השוממים והנטושים של לייפציג מצולמים בקדרות, והטיפוסים הרנדומליים שנקרים בדרכם של הגיבורים רק מעצימים את הסוריאליזם.

כניגוד להווה הפרוע, מבליחות מדי פעם סצנות מילדותם של הגיבורים — בעיקר מבית הספר ומהחינוך לַדוֹגמה הסוציאליסטית. גם סצנות אלה נדמות יותר כאלגוריה מאשר זיכרון מוחשי, בעיקר משום שהדיאלוגים המתנהלים בין הילדים הרכים הם דיאלוגים של אנשים מבוגרים. דרזן מוותר בסרט על ייצוג אותנטי קפדני, והדמויות אינן מדברות את הדיאלקט המקומי. גם עיצוב הסרט כהכלאה של דרמת התבגרות עם אקשן כנופיות, והצבתו ברחובות הרפאים של מזרח-­גרמניה, מצביעים על ניסיון לתאר חוויה אוניברסלית, יותר מאשר מקומית. הניסיון הזה קורס במידה מסוימת תחת העומס ומבנה התסריט המורכב מדי. הסצנות אינן ממצות את עצמן, מה שמאלץ את השחקנים להתאמץ יותר מדי כדי להצליח לדחוס בהן את הדרמה הדרושה. בחלקו השני של הסרט יש ניסיון לעקוב אחר התפוררות החבורה וגורל חבריה, אולם גם הניסיון הזה לא ממוצה בצורה מספקת. הדמות הנשית המרכזית, נערה המכונה Sternchen, משמשת בעיקר כפנטזיה בלתי מושגת לצעירים המתבגרים ונותרת אניגמטית ולא מפותחת. גם שאר הדמויות הנשיות משובצות בעיקר כאמצעי הנגדה והפוגה במסע ההרס העצמי האלים והתזזיתי של הדמויות הגבריות.

שוחחתי עם מכרים ילידי מזרח-­גרמניה על החוויות שלהם מהתקופה והתקשיתי לקשור אותן לאלימות הנוראה וחסרת הפשר המוצגת בסרט. הם מאשרים עם זאת, שלפחות השנה הראשונה שלאחר נפילת החומה התאפיינה בטירוף מערכות גמור, שכן בן­-רגע נמוגה הסמכות המוחלטת ומטילת האימה של שוטרי המשטר, ולקח לפחות שנה עד שהמדינה המאוחדת התעשתה והצליחה להשליט מחדש סדר אזרחי. רבים חוו את המעבר הקיצוני הזה כבלתי נסבל, ואת הוואקום ניצלו התארגנויות עצמאיות של "סצנות" ­ הימין והשמאל הקיצוניים לצד סצנות טכנו, מטאל וכו'. Als wir träumten מצליח אמנם לבטא את אובדן הכיוון הזה, אולם סובל מבעיות מבניות רבות מדי מכדי להפוך ליצירה משמעותית על התקופה הסוערת הזו.

תגובות