בעקבות נלי זקס

היא הצליחה לעזוב את גרמניה עם אמה ב-1940, ועד מותה חיה בשטוקהולם, שם גם זכתה בפרס נובל לספרות ב-1966. אבל ברלין היתה ביתה של נלי זקס (זק"ש) במשך כמעט חמישה עשורים

במקביל לתערוכה ״הגיוון שנהרס״, המציפה את רחובות עירנו, ולכבוד העונה שבה מוכרזים זוכי פרס נובל, נקדיש את הטור הפעם לאושיה ספרותית מכובדת, נלי זקס (ולמעשה זק״ש מלשון זרע קדושים). זקס התפרסמה בעיקר ככלת פרס נובל לספרות, ביחד עם ש״י עגנון, ב-1966. את הפרס קיבלה בזכות עבודותיה, בעיקר השירים, על ״גורל ישראל״ – העם, לא המדינה.

היא באה לעולם ב-1891, בשיאם של הקיסרות הגרמנית האחרונה ושל חלומות ההתגרמנוּת בקרב יהודי אותה קיסרות. בית הולדתה ניצב ב-Maaßenstraße 12 שבפרבר היוקרתי שנברג, שאז טרם סופח לברלין. על קיר הבית ניצב כיום לוח זיכרון.

נלי זקס (זק"ש)

נלי זקס (זק"ש)

על חייה הפרטיים לא ידוע הרבה, כיוון שמילדות נהגה להסתגר, וגם בבגרותה העדיפה את חברת הספרים, המכתבים והכתיבה על פני פרסום ומעמד. משפחתה היתה אמידה, והחזיקה בתים בברלין שאת דירותיהם השכירה. לאחד מבתים אלה, ברחוב Siegmunds Hof 16, עברה עם אמה ב-1911 לאחר מות אביה.

אותה ״חצר זיגמונד״, היתה בימים ההם מרכז של תרבות יהודית תוססת, כיוון שבה התבסס המרכז המערבי של הקהילה החרדית דאז ״עדת ישראל״. זו היתה קהילה עצמאית שפרשה מהקהילה המרכזית בעקבות חדירת היהדות הרפורמית בשנות השישים של המאה ה-19. ברחוב הקטן ״זיגמונדס הוף״ החזיקה הקהילה מוסדות חשובים, ובהם בתי ספר לבנים ולבנות. באותם ימים הקיפה הקהילה אלפי משפחות פעילות, אך הנאצים חיסלו את פעילותה לחלוטין.

המבקר במקום היום לא ימצא את ביתה השני של נלי זקס, כיוון שהשכונה המקורית אינה קיימת כלל. עם זאת, ניתן לראות שם שתי אנדרטאות לזכר קהילת עדת ישראל. שתיהן הוקמו ביוזמת מריו אופנברג, דמות רבת פעלים אך שנויה במחלוקת, שראוי להקדיש לה טקסט נפרד. אופנברג אחראי כיום על קהילת עדת ישראל שחידש בכוחות עצמו, ושמתיימרת להיות ממשיכת דרכה של הקהילה המקורית.

ב-1930, והיא כבר בת 39, עדיין גרה זקס עם אמה. הן עברו למבנה אחר בבעלות המשפחה, ברחוב Lessingstraße 37, שאינו קיים היום יותר. את הלוח לזכרה תמצאו בחצר בית ספר בכתובת Lessingstraße 33. אחד משכניה בכתובת זו היה בחור בשם פאול הופמן, שעתיד לשרת את ארצו כקצין אס אס במחנה ההשמדה מיידנק. נלי זקס לא תאלץ לחזות במראות מעין אלה, שכן ב-1940 קיבלה בזכות קשריה כיוצרת ויזה מיוחדת לשבדיה, עבורה ועבור אמה. באותם ימים ניתן היה לעזוב את גרמניה בהינתן ויזה מתאימה. רק בשנה שלאחר מכן נתקבלה ההחלטה על הפתרון הסופי ועל היהודים הוטל איסור מוחלט להגר מגרמניה.

את ההכרה הגדולה קיבלה רק מאוחר יותר. בזמן המלחמה ובעקבותיה פיתחה סגנון כתיבה אישי ונוקב, שהקנה לה בהדרגה פרסום והקל על מצבה הכלכלי שממנו סבלה בשבדיה. 21 שנה אחרי המלחמה, והיא בת 75, קיבלה את פרס נובל לספרות ממלך שבדיה. ארבע שנים מאוחר יותר נפטרה בשטוקהולם ונקברה בבית הקברות היהודי שם.

מלבד לוחות הזיכרון שהוזכרו לעיל, קיימים בברלין גם גן על שמה (בשנברג, לא רחוק מבית הולדתה) וגימנסיה (ברובע קפניק). ראוי במיוחד להזכיר את היצירה ״החדר הנטוש״ (Der verlassene Raum) בכיכר קופן (Koppenplatz) ברובע מיטה, העושה שימוש באחד משיריה המפורסמים ביותר: ״הו הארובות״, מתוך קובץ שיריה ״במעונות המוות״ (1947).

אנדרטת החדר הנטוש במיטה. צילום: מיקי ריס

אנדרטת החדר הנטוש במיטה. צילום: מיקי ריס

שלושת הבתים האחרונים של השיר מוטבעים מסביב לאנדרטה, שבעיר הזו, העמוסה באתרי זיכרון, מרגשת בפשטותה. הרי הם בתרגום אישי:

הו מעונות המוות

המעוצבים כהזמנה

לבעל הבית שלמעשה היה אורח

הו אצבעות

הנוגעות במפתן הבית

כסכין בין חיים למוות

הו ארובות

הו אצבעות

וגוף ישראל בעשן השמימה.

תגובות